ראש השנה נקרא יום הזכרון. מושג הזכרון הנו מושג מרכזי במחשבת ישראל ובאמונתו. המצות מיוחסות "זכר למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים". במילים אחרות, משימתו של ישראל היא להבטיח שזכרון שני האירועים האלו לא יעבור מן העולם וזאת כדי שלסופו של דבר תושג המטרה אשר עבורה נברא העולם ואשר עבורה יצאו ישראל ממצרים. זהו גם כל תוקפו של מושג התשובה.
כתוצאה מבריאת העולם הושם האדם רחוק מהבורא. הרב אשל"ג הסביר היטב בכתביו שבעוד שבעולם הגשמי המרחק נמדד במובן של שטח ומרחב, בעולם הרוחני המרחק נמדד במובן של הפיכת או השוואת הצורה. למשל שני אנשים, אחד נדיב ואחד קמצן יכולים להיות קרובים זה לזה עד כדי כך שהם נוגעים זה בזה. הם קרובים זה לזה בעולם הגשמי אבל מבחינה רוחנית הם רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה. כי הצורה של הנדיבות והצורה של הקמצנות שהם דבקים בהם רחוקים זה מזה כמרחק המזרח מן המערב. כמו כן, הקב"ה כבורא הוא משפיע חיים וקיום לעולם ולאדם. מעשה בראשית הוא כולו חסד, "עולם חסד ייבנה". כי כאשר בא הקב"ה לברוא את העולם יש מאין, פשוטו של הדבר שאין לאותה בריאה שהוא מתכוון לברוא, שום זכות שתצדיק את בריאתה. ורק רצונו של הבורא הטוב והמיטיב להיטיב לנבראיו הוא הסיבה לבריאה.
האדם, לעומת זאת, נמצא במצב של מקבל את כל חיותו מחוצה לו. רצונו של הבורא להשפיע ורצונו של האדם לקבל – שהוא כל עיקר מהותו של האדם כנברא – הם בהפכיות צורה גמורה. הריחוק הזה הוא באמת יסוד של חווית הגלות. הגרות שהאדם חש בחוויתו הקיומית בעולם נובעת מכך. על זה אמר דוד המלך "גר אנוכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך".
המצוות הכרחיות הן לאדם המחפש קרבת אלקים. קרבת אלקים, פירושו, להשוות צורה ליוצרה, להפוך מלהיות רק מקבל כדי להיות גם משפיע. כי אילו חסדו של הבורא היה מסתפק בבריאת האדם והשפעת טובו עליו, כי אז היה האדם במצב הנורא של אורח שאין לו כל יכולת להיטיב עם מארחו. לעולם לא היתה לו כל אפשרות להרגיש "בבית". ולכן האושר עצמו של קבלת הטוב ממנו ית' היה הופך לתחושה של בושה בלתי נסבלת כמי שאוכל רק לחם הצדקה. לכן, אחרי שברא אותו, נתן הקב"ה לאדם את המצוות (לעבדה ולשמרה) כדי שיוכל לזכות ע"י מעשיו בכל הטוב המיועד לו – וכפי שהסביר הרמב"ם את המאמר שבשלהי הש"ס: עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר "להנחיל לאוהבי יש", דהיינו שהישות בתמידות היא השכר המיועד לצדיקים לעתיד לבוא, בעוד כי מציאות העולם הזה היא מציאות של הוויה והפסד. וזהו גם משמעות הפסוק: "יגיע כפיך כי תאכל (ולא לחם הצדקה) אשריך וטוב לך", אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא.
יציאת מצרים הנה ההוכחה שהגלות איננה גורלו הבלתי ניתן לשינוי של האדם. יציאת מצרים הנה יסוד הגאולה בעולם. ועם ישראל הנו העד על כך ולכן כל תוכן אמונתנו וציפייתנו היא הגאולה – לא רק גאולתנו ופדות נפשנו הפרטית והלאומית, אלא גאולת העולם כולו. לכן אין אנו עומדים בתפילה כי אם אחרי שהזכרנו כי אנחנו מתפללים בפני מי שגאל ישראל. וכפי שהעולם נברא ללא זכות קודמת, כך יציאת מצרים היא גאולה ללא כל זכות מעשית. המדרשים מסבירים היטב כי הזכות היחידה שעמדה להם היא שעדיין היה את מי לגאול, שלא נטמעו בין המצרים אף על פי שנטמאו בתוכם עד כי הגיעו למ"ט שערי טומאה. אחרי יציאת מצרים, כמו אחרי בריאת העולם, כל ההסתוריה היא להצדיק למפרע את מעשה השם למעננו.
וראש השנה כיום הדין, הוא היום אשר בו משווים את ספר חייו הפרטיים של כל אחד ואחד עם ספר החיים, ספר חיי עולם, וכל תוקפו של הדין נובע מהפער ביניהם. והתשובה היא המאמץ להביא לסגירת הפער וגם לשוב ע"י זה מהגלות הקיומית מלהיות מרוחק מן הבורא לשוב להיות במחיצתו. אבל יש להבין כי עצם העובדה שאין נשכח מנגד עיניו והוא זוכר מעשי כולם הוא גם יחד יסוד הדין ויסוד החסד הגמור. לא רק בגלל שאם זוכרים את הכל אז זוכרים גם את המעשים הטובים. כי יתכן שאין די באותם המעשים הדלים כדי להצדיקנו בדין. אלא בעיקר בגלל שזה מבטיח כי הדין הוא דין אמת ומידת האמת, שהיא גם מידת הרחמים היא האיחוד של חסד ודין. יום הזכרון הוא היסוד לבטחון בכך שהתשובה אפשרית ומועילה, כי נותן התורה הוא הוא אשר הוציאנו ממצרים והוא הוא בורא העולם. יסוד העבירות, ז"א האפשרות להמצאות עבירות, הוא ברצונו ית' לאפשר לנו לזכות ע"י מעשינו וזכות זאת היא מיוסדת על חופש הבחירה. והיות שכך, עלינו להיות בטוחים בכך שאכן כוונתו ית' היא לזכות את ישראל ולפיכך הרבה לנו תורה ומצות, ולא כדי להכשיל ולהאשים. וזאת אומרת שאפילו אם אנחנו לא זוכרים, הוא זוכר למעננו את חסד נעורינו ואהבת כלולותינו לכתנו אחריו במדבר בארץ לא זרועה, כי ידו פשוטה לקבל שבים.