הקדימה התורה וציותה עלינו "ולמען תספר באזני בנך ובן- בנך", אולי יש תקוה שלא נגיע לידי "והיה כי יאמר אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם". אין סכנה שהבן שואל. יש יתרון גדול בזה, כי השואל מחכה לתשובה, והוא מעוניין לקבלה ומוכן לקבלה. הסכנה היא ב"אומר". הוא איננו מחכה לתשובה, וגם כשהיא תנתן, לא יהיה מוכן לקבלה, כי ה"אומר"- רואה את עצמו כיודע ובטוח בצדקת דרכו.
ואף על גב זאת: כשהאחד שואל - הוא מתעניין ורוצה לדעת, ועל כן "כי ישאלך בנך" - משמח את הלב וברצון אנו מקיימים "והגדת לבנך ביום ההוא". אבל כואב הלב כשאחד "אומר". שיחה עמו מעוררת ויכוח, ולא תמיד ניתן להגיב ולשכנעו. גרוע מזה, כשרבים הם האומרים: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", קשה מאוד לשכנע יחיד, הבטוח בצדקתו. לשכנע רבים - משימה קשה ביותר.
על כן, עוד כשהצעיר עדין אינו יודע לשאול - "את פתח לו", לדברים שישמע יש סיכוי טוב ביותר שיקלטו אצלו ויהפכו להיות נר לרגליו לאורך ימים. על כן הקדימה התורה "ולמען תספר" -לפני "והיה כי יאמרו".
ומכאן גם ההנחה "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
א. כל מצוה יש לקימה בהידור "התנאה לפניו במצוות", סיפור יציאת מצרים - זו המצוה, "וכל המרבה" -זה ההידור.
ב. המרבה לספר מראה את החשיבות שהוא מייחס לדבר ואת האמונה הגדולה במי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה, וההשפעה של ריבוי הדברים יכולה להיות מרובה מאוד.
"למען תספר" - מצוה זו נאמרה לדור שבמו עיניו ראה את הניסים. ואבות שראו - סיפרו לבניהם שראו, והיתה לזה חשיבות. אנו חיים בדור שלא ראה, ולא תמיד מבין גם מה שהוא רואה כדי להבין את יד ה' הגדולה גם בדורנו.
כמה חשוב היום ה"למען תספר". נקדיש נא כולנו את ליל הסדר להרבות ולספר ביציאת מצרים מתוך תקווה, אמונה וביטחון כי "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
למען תספר
אין סכנה שהבן שואל. יש יתרון גדול בזה הסכנה היא במקום אחר...הרב צוקרמן במאמר לפסח
