חג המצות מוקף בשני ימים טובים, אחד בפתחו ואחד בסופו. שני ימים טובים אלו מציינים את שני מוקדי החג, כנגד שני אירועים היסטוריים גדולים בתולדות האומה: יציאת מצרים וקריעת ים סוף. שאלו רבים, היכן הפסגה - ביום הראשון או ביום האחרון? האם אנו מטפסים ועולים במהלך ימי החג מהיום הראשון ליום האחרון, או להפך - יורדים אט-אט מהשיא של היום הראשון (ליל שימורים) ליום השביעי?
גדולי החסידות השיבו שהכיוון של ימי החג הוא כיוון של עלייה - ממדרגת עבדים למדרגת בנים, מ"עבדי ה'" ל"בנים לה'". עבדים ובנים הם שני הכינויים שבהם נקרא עם ישראל, כפי שאנו אומרים בתפילת "היום הרת עולם": "אם כבנים, אם כעבדים". מתי זכה ישראל לשני תארים אלו? מתי הפכנו לעבדי ה', ומתי לבנים לה'?
נתחיל בתואר "עבד ה'". לעבדי ה' הפכנו ביציאת מצרים. כאשר ה' גאל אותנו מעבדוּת מצרים, הוא קנה אותנו, כפי שנאמר "הלוא הוא אביך קָנֶךָ" (דברים לב). ופירשו רש"י ורשב"ם, "קָנֶךָ" מלשון קנין. והוסיף הרשב"ם: "קנה אותך - שפדאך מבית עבדים". וכן נאמר בפרשת בהר (ויקרא כה נה): "כי לי בני ישראל עבדים, עבָדַי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".
רמז לדבר במסכת מגילה (דף יד א) בדיון על אמירת הלל. באחד מהסבריה מבארת הגמרא שאין אומרים הלל בפורים מפני שנאמר בהלל: "הללו עבדי ה'", ומדייקים חז"ל "הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה... ואכתי עבדי אחשורוש אנן". רק מי שהוא עבד לה' זכאי להלל את ה', אבל עבדי פרעה או עבדי אחשורוש אינם יכולים להלל את ה'. על כן, בפסח אנו אומרים הלל ולא בפורים מפני שגם לאחר נס ההצלה נותרנו עבדי אחשורוש. למדנו, שכאשר בני ישראל הם עבדים לאומות העולם, הם אינם זכאים לתואר "עבדי ה'". כך היה גם בזמן שעבוד מצרים. אבל לאחר שעם ישראל השתחרר מעבדות מצרים הוא זכה למדרגת עבדי ה'.
ומתי הפכנו לבנים לה'? בשביעי של פסח. בקריעת ים סוף התקדמנו ועלינו למדרגת "בנים", כפי שנרמז בתפילה: "המעביר בניו בין גזרי ים סוף... וראו בניו גבורתו, שבחו והודו לשמו". מה הקשר בין נס קריעת ים סוף לתואר "בנים לה'"? גדולי החסידות ענו, שלשם הצלת ישראל היה נס קריעת ים סוף מיותר לחלוטין. ה' יכול היה להציל את ישראל מיד המצרים הרודפים אחריהם על ידי עצירתם או עיכובם בדרך. אם נס קריעת הים לא היה חיוני להצלת ישראל, לשם מה הוא בא? התשובה היא שהנס בא לבטא את אהבת ה' לעם ישראל, אהבת האב לבניו.
במדרש נאמר, שעד קריעת ים סוף לא איש בעולם שאמר שירה, עד שעמדו משה, מרים ובני ישראל, ואמרו את שירת הים. המדרש מונה את כל הנסים שאירעו לאבותינו, החל מהצלת אברהם אבינו מכבשן האש והלאה, ומציין שאבותינו לא אמרו שירה עד שאמרו ישראל שירה על שפת הים. מבאר האדמו"ר מסוכוטשוב שכל הנסים הקודמים לא עוררו לשירה כיוון שהיו חיוניים להצלת היחיד או הקבוצה, או למטרה חשובה אחרת. מיוחד הוא נס קריעת ים סוף שהוא כל כולו ביטוי לאהבת ה' את עם ישראל ("נאות דשא"). לכן, התעורר בבני ישראל הרצון לשיר שירה של אהבה לקב"ה ובכך נכנסנו לבחינת "בנים".
כאמור לעיל, ביציאת מצרים נכנסנו למדרגת עבדים ועלינו למדרגת בנים בקריעת ים סוף. אינה דומה עמידתנו לפני ה' במדרגת עבד לעמידתנו לפניו במדרגת בן. עבד חייב למלא את כל המשימות שהוטלו עליו מכוח חובה משפטית. הוא קניינו של אדונו, וחייו אינם ברשותו. אפילו רצונו משועבד לאדונו. לעומת זאת, הבן מקיים את רצון הוריו מתוך חיבה והרגשת קשר פנימי. הבדל נוסף: הקשר בין הבנים להורים הוא קשר נצחי שאיננו תלוי בהתנהגות הבנים. זהו טיב הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, כפי שקבעו חז"ל שישראל שחטא ישראל הוא, וכשיטת רבי מאיר (קידושין דף לו) אשר הכריע שגם בשעה שישראל אינם נוהגים מנהג בנים לא פקע מהם שם בנים - "בין כך ובין כך איקרו [= בין צדיקים ובין חוטאים הם קרויים] בנים".
השיא בעבודת ה' הוא מדרגת בנים, על כן ימי הפסח הם ימים של התקדמוּת ועלייה - מעבודת עבד לעבודת בנים, מעבודת ה' המבוססת על קבלת עול בלבד לעבודת ה' המבוססת על הזדהוּת ושייכוּת. אשרי מי שהגיע למדרגת "בנים", שעבודתו נובעת מאהבה גדולה והרגשת קשר לה'. אבל, ממבנה חג הפסח, אנו גם למדים שיש מסלול ברור ומוגדר כיצד לטפס לפסגה. המסלול מתחיל ב"הללו עבדי ה'" ו"כי לי בני ישראל עבדים", ומסתיים ב"בנים אתם לה' אלוקיכם". הדרך מתחילה בקבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, כפשוטו, בלי התחכמות ובלי קיצוצים, מתוך דקדוק בכל מצוה ומצוה גם כאשר חסרה הרגשה של הזדהות פנימית מלאה ותחושת התעלות. זוהי בחינת עבד. מי שעבר בהצלחה את השלב הראשון רשאי וזכאי להתקדם הלאה לבחינת "בנים", ולדרוש להרגיש את הנעימוּת של "בנים אתם לה' אלוקיכם".