ניסים רבים נעשו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה, ואנו מצווים לקיים להם תזכורות. אנו קוראים מדי שנה על נס ההצלה של היהודים בימי מרדכי ואסתר ומקיימים את שאר מצוות הפורים. אנו מדליקים מדי שנה שמונה לילות נרות לפרסם ולהזכיר לנו ולזולתנו את נס פך השמן. אולם, מבין כל המאורעות החשובים הללו, המאורע היחיד שאנו מצווים לזכור כל השנה כולה, הוא יציאת מצרים. מצוות זכירת יציאת מצרים איננה מתקיימת רק בחג הפסח, אלא אנו מצווים לזכרה כל יום מימי חיינו.
כאן ניתן לתרץ שייחודה של יציאת מצרים הוא שהתרחשה בזמן התורה ולכן קיבלה מעמד כל כך מכונן ולמעשה ישנם עוד מאורעות מתקופת התורה עצמה שאנו מצווים לזכור כל השנה כולה. למשל, המן שהוריד הקב"ה לעם ישראל במדבר, מעשהו של עמלק, מתן תורה, העונש שקיבלה מרים על הלשון הרע שדיברה על משה, חטא העגל (ושאר החטאים שחטאו ישראל במדבר), מעשה בלק ובלעם.
אבל, אם נשים לב, לגבי המאורעות המכוננים ההסטוריים האחרים מתקופת התורה, מצוות הזכירה היא אחת ליום (או כללית), בעוד את יציאת מצרים אנו מצווים לזכור פעמיים ביממה- הן ביום והן בלילה. המשנה המפורסמת ממסכת ברכות (פרק א' משנה ה'), שאנו קוראים בהגדה בליל הסדר, אומרת:
"מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת.אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה,וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת,עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז, ג) 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ','יְמֵי חַיֶּיךָ' הַיָּמִים,'כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' הַלֵּילוֹת.וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:'יְמֵי חַיֶּיךָ' הָעוֹלָם הַזֶּה,'כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ".
הפסוק מצווה עלינו לזכור את יציאת מצרים "כל ימי חיינו". מזה שכתוב את המילה "כל" ולא רק "בימי חיינו" מרבים שיש לזכור את יציאת מצרים יותר מאשר בכל יום מימי חיינו. בן זומא מבין שצריך להזכיר פעמיים ביממה, גם ביום וגם בלילה, ואילו חכמים מבינים שגם כשיבוא המשיח ונודה לה' על ניסי הגאולה, עדיין נהיה מחויבים להזכיר גם את יציאת מצרים. למעשה, המאורע היחיד שחז"ל תיקנו לו ברכה מיוחדת פעמיים ביום כדי לקיים את מצוות הזכירה שלו הוא יציאת מצרים. חז"ל תיקנו לנו לומר כל בוקר "אמת ויציב" וכל ערב "אמת ואמונה" כדי שנזכיר בברכות אלו את יציאת מצרים. על מאורעות אחרים שנצטוינו לזכור נהגו לומר אחרי התפילה "עשר זכירות" (או "שש זכירות" למנהג האשכנזים) בכדי לקיים מצוות אלו, אבל חז"ל לא הכניסו אותם לתוך ליבת נוסח התפילה, בשונה ממצוות זכירת יציאת מצרים.
למעשה זכירת יציאת מצרים איננה רק באמצעות מצוות הזכירה המפורשת פעמיים ביממה אלא באמצעות כמעט שליש ממצוות התורה. למשל, מצוות עבד עברי מזכירה לנו לא לעשות מה שעשו לנו המצרים, בתפילין כתוב על יציאת מצרים ("קדש לי" ו"והיה כי יביאך"), אנו מצווים לפדות בכורות אדם ובהמה זכר למכת בכורות, ואפילו בקידוש שבתות וחגים אנו מזכירים "זכר ליציאת מצרים". מה מיוחד ביציאת מצרים כל כך?
כאן ניתן לענות שיציאת מצרים היא הארוע העיקרי שגיבש את עם ישראל לעם ולכן הוא זוכה לכזה מעמד. לולא היתה יציאת מצרים לא היה עם ישראל ולכן חלק גדול מהמצוות הם בעצם זכר ליציאת מצרים. אבל, מאורע בריאת העולם אמור להיות משמעותי יותר בכל קנה מידה, והוא קיבל תזכורת אחת בלבד, בדמות של מצוות שמירת השבת. ולמעשה אפילו השבת היא גם "זכר למעשה בראשית" אבל גם "זכר ליציאת מצרים". שוב עולה השאלה מה סוד כוחה של יציאת מצרים.
תירוץ אחר שניתן לחשוב עליו הוא שבעצם יציאת מצרים ומתן תורה הם אותו מהלך. אם ניזכר בסיבה שבעטיה ה' גזר על עם ישראל שירדו מלכתחילה למצרים, זה בא בתגובה לבקשתו של אברהם שממנו יצא העם הנבחר בברית בין הבתרים. בכדי לזכך את עם ישראל ולטהרם מטומאת תרח, הם השתעבדו במצרים. כל השעבוד במצרים הוא בעצם הכנה שנועדה להכין את עם ישראל להיות ראויים לקבל את התורה. זו גם הסיבה שבין פסח לשבועות אנו סופרים את ספירת העומר, להראות ששני מאורעות הסטוריים אלו קשורים קשר הדוק איש לרעהו. נוכל לתרץ שבעצם כשאנו אומרים "זכר ליציאת מצרים" אנו מתכוונים גם "זכר למתן תורה", שהרי מדובר באותו מהלך, שתחילתו יציאת מצרים, וסיומו מתן התורה. אם נאמר שעיקר הזכירה היא בעצם זכירת מתן התורה, הקושיה לכאורה מתורצת, שהרי ברור שמתן תורה, שבו נצטווינו בכל מצוות התורה, צריך לקבל מעמד בכיר במצוות התורה!
אולם, אם נדקדק היטב, תירוץ זה אינו מספק. אם העיקר בזכירת יציאת מצרים הוא זכירת מתן תורה, מדוע איננו אומרים זאת במפורש אלא תולים בטפל "זכר ליציאת מצרים"? מדוע לא נאמר במפורש "זכר למתן תורה"? בנוסף, כאמור לעיל, את מתן תורה נצטווינו לזכור כללית, ואילו את יציאת מצרים פעמיים בכל יממה. כיצד יתכן שאנו מדגישים את החלק הכביכול "טפל" של המהלך (יציאת מצרים), וזונחים יחסית את חלקו העיקרי של המהלך (מתן תורה)?
בכדי לענות על זה נקדים יסוד חינוכי. על פי רוב, אדם מעריך יותר דבר שהוא התאמץ או הקריב בשבילו, מאשר דבר שבא לו בקלות. מחקרים מראים שאדם שהיה פעיל בהתנדבות בשביל מטרה פוליטית או חברתית מסוימת, הרבה יותר קשה לו לשנות את עמדותיו, מאשר אדם שהיה פעיל למען מטרות אלו בשכר גבוה. זה שהתאמץ והקריב, רוצה למצוא משמעות להקרבה ולמאמץ שלו. מדי פעם בהסטוריה היו אולי כמה יהודים שלא היו מרוצים מזה שהן יהודים. הם שאלו את עצמם, למה לי אסור לחלל שבת ולגוי מותר? למה לי אסור לאכול טרף ולגוי מותר? כלפי אמירות כאלו של יצר הרע לא היה מספיקות מצוות שיהיו זכר למתן תורה בלבד. אנו צריכים לתת אינסוף תזכורות יומיומית לכמה סבלו אבותינו בכדי להיות ראויים לקבל את התורה. אנו צריכים להזכיר את יציאת מצרים, וממילא את השעבוד במצרים, בכדי שנדע להעריך כמה השקעה ומאמץ נדרשו שנזכה לקבל את התורה, וממילא נדע להעריך ולשמוח על היותנו יהודים ושזכינו לקבל את תורת ה'.