ימי הפורים נתפשים כימים של שמחה. מאז היותנו ילדים ספק שאלנו ספק בקשנו: "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?!" הרצון העז להתחפש, לשמוח, להשתתף בתהלוכות פורימיות ייחודיות מושך את כולנו אל תוכו של החג והופכים אותו להיות חג של כולם.
לכל חג יש רעיון ייחודי האמור ללוות אותנו לכל אורך השנה. החג, מדגיש אותו, מפגיש אותנו עם מסריו ומבקש להנחיל אותו לכולנו, כאורח חיים. דווקא בשל כך, כדאי לעיין ברעיונות המייחדים את פורים כדי להבין מהם המסרים והרעיונות הניצבים ביסודו של החג.
אף על פי כן, כשבאו חכמי הדורות לדון במעמדם של החגים הם הכריזו: כל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים!
מה מיוחד בימי הפורים המציב אותם מעל ימי הפסח, השבועות או ראש השנה?
כדי להשיב על שאלה זו, נעיין עיון קצר בסיפור המגילה.
המגילה פותחת בסיפור המשתה: "בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו. בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוֹלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ. חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת. וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ. וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ".
הכתוב מדגיש את המשתה והשתיה. פעם אחר פעם, ארבע פעמים בקטע קצר זה. גם היהודים שבמלכות אחשוורוש השתתפו בסעודה זו, וחכמים ראו בכך את הבסיס לכל הצרות שבאו עליהם. מה כל כך נורא להשתתף בסעודתו של המלך? האם הסכנה להתבוללות?! האם ההשלמה עם הגלות והפסקת הכמיהה לציון?! יתכן.
אני מבקש להציע פרשנות אחרת. מטבע הדברים, סעודה זו יוצרת מתחים גדולים המדגישים את הפער בין הקבוצות השונות בקהילה. יש מי שיש לו בגדים יפים המתאימים לנשף ויש מי שנאלץ להוציא הוצאות כספיות גדולות כדי לעמוד בסטנדרט שהוצב. ויש...מי שנותר בבית. אין לו דרך להגיע לאירוע המיוחד. מדורי הרכילות דיווחו: מי נראה עם מי, מה לבש, מה אמר. פרשנים עסקו באיכות היין והבשר, ביקרו את צבע המפיות וגודל המנות, ועוד. עם שלם נשאב לתוך המשתה ושוכח. שוכח את מי שנותר בחוץ, שוכח את עצמו.
נהנתנות, התמקדות בעולם של זוהר שאין בצידה דאגה ליתום, לגר ולאלמנה, משתה שסולידאריות חברתית הם לא חלק ממנו, הוא אירוע פסול המוביל לפירוקה של החברה. חברה שאין בה ערבות הדדית, מאבדת את זכות ההגדרה העצמית שלה וממילא את זכות קיומה. על בסיס זו, אומר המן לאחשוורוש: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים".
הגזירות, הצום, האבל, מאחדות את העם מחדש. שוב, כולם שווים לכולם. שוב, מתעוררת סולידאריות חברתית ומכאן – צומחת הישועה הגדולה.
כשבאים מרדכי ואסתר לתקן תקנה לדורות הם מתקנים את אירועי המשתה ההוא. מחד, הם מצווים על "מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" אולם הפעם, בשונה ממשתה אחשוורוש הם מדגישים: "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". במקום בו יש שמחה, יש דאגה לזולת. ההלכה הדגישה שחובת נתינת המתנות לאביונים מתקיימת רק אם העני יוכל להשתמש במתנה לצורך סעודת הפורים בו ביום. לא תתכן ממציאות שחלק ישבו לשולחן, לסעודה, ואחרים יהיו רעבים. כך לא ניתן לציין שמחה לאומית.
מבין פסוקי המגילה צומחת ההבנה שהבסיס לקיום הלאומי תלוי במידה רבה בסולידאריות החברתית.
ההנחיה הזו, עמדה בבסיס ההלכה אותה פסק הרמב"ם. רבי משה בן מימון עוסק בהגדרת השמחה בחג: "והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו".
מרדכי ואסתר, לא הסתפקו בציווי על משתה אלא הוסיפו לו את יסוד "השמחה". הנה, מהותה של השמחה תלויה בדלת הפתוחה לעני. להימנע "משמחת כריסו".
על יסוד ההבנה הזו, ניתן להבין מדוע פורים לא יבטל לעולם. החג הזה, מציע את סוד הקיום העתידי שלנו כחברה. משלוח מנות ומתנות לאביונים מאפשרים לנו להתקיים על אף השונות המעמדית או ההשקפתית.
מכאן, החיבור המיוחד שבין ארבעת המצוות של החג:
ראשית – מקרא מגילה. כאן אנו עוסקים בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי שלנו. אנו לומדים להפיק לקחים מן העבר לצורך עיצוב העתיד.
שנית – משתה ושמחה. השמחה היא ביטוי של הכרת הטוב, של אמירת תודה על הנס הלאומי שאירע לאבותינו ומאפשר את קיומנו, שלנו.
עתה אנו עוברים לשתי מצוות שבבסיסן הפקת הלקחים:
הראשונה – משלוח מנות איש לרעהו. לא מדובר על משלוח מנות לחבר שאיתו אני נמצא כל היום. את משלוח המנות יש לתת דווקא לחבר היותר רחוק, השונה, האחר. כאן עומדת למבחן היכולת לחבר בין השונים על אף השונות האישית, החברתית, האידיאולוגית.
השניה – מתנות לאביונים. הסולידאריות החברתית, הדאגה לחלשים, לנזקקים.
ואולי, מהסבר זה, ניתן להבין את מנהג התחפושת. המסכה, יוצרת שיוויון בין אנשים שונים. התחפושת מאפשרת לכל אחד להיות משהו אחר, שהוא לא זוכה לו בימים של שגרה. כשאני ואתה שמים מסכה על הפנים, בטל ההבדל המעמדי או האידאולוגי. השיתוף והשמחה מחברים אותנו יחד.
"מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?"