שתי מצוות יש בחג הסכות: הישיבה בסוכה והשמחה בארבעת המינים. משותף לשתי מצוות אלו, מפגש עם העצים ולא כדי לאכול מהם אלא כדי לקבל מהם ברכה.
אנחנו רגילים לפגוש את העצים כעצי מאכל: בשבעת המינים. במצווה לנטוע: (ויקרא יט; כג) "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". בחג סכות אנחנו מצווים לפגוש את העצים כפי שהם ולאו דווקא כעצי מאכל.
עקר מצוות הסוכה הוא הסכך - העשוי מעצים טבעיים.
גם ארבעת המינים, הלולב ההדס והערבה אינם פרי. רק האתרוג הוא פרי (ולא מהפרות המשובחים) - וכאן הוא לא משמש כפרי אלא כהדר.
עיון בספר נחמיה מלמד שבזמנו שלבו בין מצות הסוכה ומצוות הלולב, ראו הידור לבנות את הסוכה במיני המצוה: הדס, תמר ועץ עבות: (נחמיה ח; טו) "ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב:".
המקור הראשון והיחיד שמתאר זיקה הדדית בין האדם והעץ הוא גן עדן, הקב"ה נוטע, עבור האדם, גן עצים לא רק למאכל אלא לקיום בין העצים.
(בראשית ב; ח) "ויטע ד א-להים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר".
(בראשית פרק ג; ח) "ויתחבא האדם ואשתו מפני ד א-להים בתוך עץ הגן".
מתוך דיון זה אנו למדים על צד לא מוכר באפיו של חג הסכות: חזרה לגן עדן, שבים אל המצב האנושי הקדמון, המצב הראשוני הטהור של אדם וחוה בגן עדן. הסוכה וארבעת המינים מביאים אותנו להרגיש מוקפים במחסה הטבעי לאדם, המקום שכל אחד מאתנו מרגיש בו שלווה ונועם, בתוך סביבה של צמחיה ירוקה, סמוכים על שולחנו של הקב"ה, חיים בשלוה ובטחון, כאדם וחוה לפני החטא, כאשר שוטטו להם בגן עדן ללא דאגת פרנסה וללא חשש מהטרדה של מישהו ומשהו.
התורה אמנם מזכירה בהקשר של חג הסכות את תקופת המדבר (ויקרא כג; מג) "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים..." האמת היא שתקופת המדבר אינה שונה במהותה מגן עדן. בני ישראל במדבר היו במצב זהה, בטחונם בידי עמוד האש והענן המלווה אותם, פרנסתם מידי ד באמצעות המן המוגש להם ללא כל מאמץ - אין במדבר מצב של "בזעת אפיך תאכל לחם".
מקומם של העצים בחג סכות מביא אותם עד המזבח: (משנה סוכה ד; ה) "מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח".
הקשר בין חג הסוכות וגן עדן מתבטא גם בדעה של חז"ל שפרי עץ הדעת היה אתרוג (בראשית רבה פרשה טו ד"ה מה): "מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה? ...רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ וגו, אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין את מוצא אלא אתרוג".
ההפטרה של סוכות מתארת עידן עתידי בו יהיה ד אחד ושמו אחד: (זכריה יד; ח - ט) "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחרף יהיה. והיה ד למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד אחד ושמו אחד".
בתאור זה יוצאים מירושלים מים חיים אל ים המלח והים התיכון. למוטיב המים יש משקל גדול בחגיגות המקדש: שמחת בית השואבה וניסוך המים. התאור בזכריה מחבר אותנו גם לגן עדן. לעתיד יצאו מירושלים מים חיים, כמו שבתחילה יצאו מגן עדן ארבע נהרות להשקות את העולם: ( בראשית ב; י) "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.."
האסיף מתחבר לראשית - העתיד המיוחל אינו אלא תיקון וחזרה לראשית המושלמת כפי שנועדה להיות מלכתחילה.
בתום החג, בפרידה מהסוכה אומרים: "יהי רצון מלפניך ה אלקינו ואלקי אבותינו, כשם שזכיתי וישבתי בסוכה זו, כן אזכה (לשנה הבאה) לישב בסוכת עורו של לויתן" גם כאן הסיום מתחבר להתחלה שהרי סוכת עורו של לויתן היא בגן עדן: (ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז) אמר רבה בר בר חנה עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים לעתיד לבוא, אמר ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא שנאמר התמלא בשכות עורו וגו".
ה-שפת אמת נותן ביטוי לזיקה שבין סכות וגן עדן (דברים - לסוכות - שנת תרמ"ג) "ימי הסוכות שנקראים זמן שמחתנו כי השם יתברך זיכה אותנו לישב בצלו. והיא מעין בחינת הגן עדן דכתיב וישם שם כו האדם. ועיקר הבריאה היה להיות דירת האדם שם (= בגן עדן). ושם היה השמחה כמו שנאמר כשמחך יצירך בגן עדן. והגם שכתוב ויגרש את האדם. אעפ"כ יש זמנים שמתנוצץ קצת הארה מבחינת הגן עדן..."