פעם, לקראת יום השואה, אני הדל, נתתי שיעור לבנות אולפנא. הן שאלו אותי אם יש ענין לנסוע למחנות השמדות בפולין.
השבתי שלא, כי אסור לצאת מן הארץ. מותר רק לצורך מצוה, אך אין שום מצוה לא מן התורה, ולא מדרבנן, ולא מנהג ישראל, לבקר במחנות השמד. ועובדה שגדולי ישראל לא מבקרים שם, ואנחנו לא יותר צדיקים מהם וחכמים מהם.
במיוחד שאלה אינם המחנות עצמם אלא שחזור שעשו הפולנים כדי להרוויח כסף ממבקרים. ובכלל, אין ענין שהפולנים ירוויחו מזה כסף, כאשר בפועל רובם היו שותפים ברצח עמנו, ולא נקפו אצבע כדי לשבש פעילות מחנות ההשמדה. רצחת וגם ירשת!
הבנות אמרו שהן רוצות להתחבר עם השואה, וכן הן חשות התחברות והתרגשות וחוויה. השבתי שהרגשה זו נעלמת על פי רוב אחרי שבוע שבועיים, ולא נותר ממנה מאומה. ומי שרוצה ללמוד על השואה, יש בארץ מוזיאונים, וסרטים וספרים ואפילו ניצולי שואה שיכולים לספר.
הן טענו שזה לא אותו דבר ושביקור שם מביא רושם רגשי עמוק. השבתי שאין בתורה מצוה של רושם רגשי עמוק, אם אינו מביא למעשה. יש בארץ קרוב ל-200,000 ניצולי שואה, ורבע מהם חיים בעוני, כלומר מתלבטים בין מזון, חימום ותרופות, ובודאי אין להם כסף לטיפול בשיניים. אחד מהם אמר: פעם לא היה לי מזון, עכשיו יש לי, אך אין לי שיניים כדי לאוכלו. והנה לא שמנו לב שהמבקרים במחנות השמדה, תורמים כסף לאותם עניים. אם כן, כל הרגש הזה הוא סתם חוויה אנוכית.
אמנם, ניצול שואה, מקבל כסף מן המדינה, כ-3000 שקל לחודש, אך אין זה מספיק. ומי שעלה אחרי תשי"ג אינו זכאי, על אף שאינו אשם, כגון הגבלות עלייה של השלטון הקומוניסטי. ב"ה החקיקה משתפרת, אך עדיין יש בעיה חמורה של עוני. וכן, ב"ה יש עמותות רבות שמספקות מזון לאותן ניצולי שואה, כגון לתת או חסדי נעמי. בסיכום, התרגשות בלי מעשים, זה נצרות, זה לא אנחנו.
אז הבנות שאלו אותי: מה נעשה, אנו רק נערות, אין לנו כסף, ובכלל, מי שאין לה כסף לממן את הנסיעה, אינה נוסעת, אמנם זה לא צודק, אך ככה זה. ודאי אין לנו כסף לניצולי שואה.
אמרתי: יש לי רעיון. מי שמוכנה לוותר על נסיעה לפולין, ולתרום את הכסף לניצולי שואה, תרים אצבע. אף אחת לא הרימה אצבע.
אז הצעתי: נצמצם את הנסיעה לפולין, ומחצית הכסף ניתן לאותן עניים. מי מסכימה? אף אחת לא הרימה אצבע.
לבסוף אמרתי: נצמצם רק קצת, ב-10%, זה לא סוף העולם, ואותם 10%, ניתן לניצולי שואה במצוקה. מי מרימה אצבע? אף אחת.
סיכמתי: ד' יברך אתכן.
למחרת התקשרה אליי בת: לא ישנת כל הלילה. לא אסע. אתן את הכסף לניצולי שואה.
- די יברך אותך.
ב"ה, צדיקה אחת. גיבורה אחת. בעצם, אין לומר ניצולי השואה, אלא גיבורי השואה.
גם הנערה הזאת גיבורה.