ביום העצמאות מתכנסים המוני בית ישראל בבתי הכנסת הפזורים במדינה לתפילת הודיה חגיגית. פרקי תהילים, הלל בברכה (בבוקר) וברכת שהחיינו - נאמרים ברוב עם.
אפס, אין תיאור זה נכון כלל. רוב העם כלל לא הולך לתפילה חגיגית. החילונים צופים בטקס מהר הרצל (במקרה הטוב) והחרדים מתפללים תפילת ערבית שגרתית (במקרה הטוב).
התיאור הנ"ל מתייחס רק לציבור הציוני דתי (ולבאים בשערי בתי הכנסת שלו). ביום העצמאות מתקבצים יחד חרד"לים עם דתיים לייט, מצביעי ליכוד דתיים עם בוחרי הבית היהודי, הימין הקיצוני עם חברי נתיבות שלום וכולם מתאחדים בעבר הזה של הנהר לערב שכולו ציונות-דתית.
אמנם בית הכנסת מאחד אותם גם ביום יום, אולם אין כמו יום העצמאות (אפילו יותר מיום ירושלים) להדגיש ביתר שאת את ההפרדה האידאולוגית בין הציונות הדתית ובין שאר אזרחי המדינה היהודים. אמנם לא ראי אלו הכופרים במיטיב וסוברים "כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", כראי אלו הכופרים בטובה וסוברים כחם ועצם ידם עשו להם את החיל הזה, אולם הצד השווה שבינם הוא שהם אינם רואים במדינת ישראל מתנה שמימית המטילה עלינו אחראיות.
 |
|
לקפוץ לשלב הבא (צילום: zeevveez-cc-by)
|
כבר בעשור השני למדינה תהה הגרי"ד סולוביציק במסתו המפורסמת קול דודי דופק באשר למוכנות שלנו להתמודד עם המטלה שנפלה על שכם דורנו:
"...לפני שנים מעטו, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מידנק... בליל של הסתר פנים מחלט... בליל חיפושים בלי הרץ ובקשת הדוד, בליל זה גופו צף ועלה הדוד, ה-ל המסתתר.. הופיע והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה .. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת האבל, נולדה מדינת ישראל!... מה היתה תגובתנו לקול הדוד הדופק, לשפע חסדו ופלאיו? הירדנו ממשכבנו ופתחנו מיד את הדלת, או המשכנו לנח כרעיה ההיא והתעצלנו לרדת ממטתנו? .."
אין לצפות מאחינו החילונים לשמוע את דפיקותיו של הדוד. דומה שהללו חרשים ואטומים לקול הנוקש. אמנם מיוחסת לבן גוריון האימרה "יהודי שאינו מאמין בניסים אינו ריאליסטי", אולם כידוע גם בן גוריון לא נמנה על המאמינים בבורא שלא לדבר על המדקדקים בשמירת מצוותיו. לציונות החילונית שמור מקום תהילה בהיכל קורות עמנו הן בזכות דחיפת רעיון הריבונות היהודית בארץ ישראל, קיבוץ גלויות ועוד והן על הצלת נפשות יהודיות רבות משמד בזכות התקווה והחזון שנטעה בליבם של מי שכבר נטשו את דרך ישראל סבא. אולם ברור שהכוח המניע (הסמוי) של הציונות החילונית היא המסורת של עם ישראל, השאיפה הדתית-לאומית לארץ ישראל. אולם ככל שנוקפות השנים והציונות החילונית מפנה את גווה יותר ויותר לאותה מסורת שהולידה אותה, כך מאבדת היא את האנרגיה המניעה אותה. התוצאה היא שהסיכוי להביא את מדינת ישראל ליעודה הרוחני, באמצעות הציונות נטולת האמונה - הוא אפסי והוא הולך וקטן עם הזמן.
אולם גם החרדים, הנתפסים לעיתים כשותפנו לדרך האמונה, אינם מתכוונים להיעתר לדוד הנוקש. דומה שבעיניהם לא הדוד הוא הנוקש. למעשה, תפיסת העולם החרדית איננה מסוגלת לעכל מציאותה של מדינה עצמאית בכלל. החברה החרדית אנוסה, על פי דיבורה היא, להישען על חברה לא חרדית (יהודית או נכרית) שתתן לה את המסגרת המדינית והכלכלית. קיומה של מדינה יהודית עצמאית, דתית או חילונית, סותרת את מהותה הבסיסית של החברה החרדית הארץ-ישראלית כחברת לומדים נתמכת. אטימת האוזניים לדפיקותיו של הדוד מחויבת המציאות היא.
יוצא אפוא שהמשימה מוטלת לפתחה של הציונות הדתית ולפתחה בלבד. המשימה היא אמנם חברתית, אולם הדרך להשגתה משלבת חברה ופוליטיקה. אין מדובר בגאולת האינדיבידואל הציוני דתי אלא בגאולת האומה. פעולה שכזו חייבת להקיף אנשים רבים המתגבשים סביב רעיון הציונות הדתית ומושכים אליו עוד ועוד קבוצות, אשר אנשיהן, גם אם אינם מרגישים עצמם (כעת) מחויבים למכלול הרעיונות והמעשים של הציונות הדתית, מאמינים בתפקידה של הציונות הדתית, בכחה וביכולתה להעביר את מדינת ישראל במעלה הסולם ההיסטורי והמטא-היסטורי.