יום העצמאות - חג דתי או הילולה חילונית?
מאז ומעולם יום העצמאות היה תאריך בעייתי בציבור שלנו. מהו בדיוק - יום הילולה חילוני או חג דתי? הולכים לפארק לעשות מנגל עם מוזיקה ישראלית ברקע, או מוסיפים לתפילה הפטרה והלל?
נדמה שהבעייתיות נוצרת בגלל הקושי שלנו להתמודד עם אירועים כדוגמאת יום העצמאות. כאשר אין נבואה, במציאות ה'העלם' של העולם, קשה לדעת איזו משמעות דתית לתת לאירועים ההיסטוריים המשמעותיים העוברים על העם היהודי. בפורים, שם נתקלים במובן מסוים באותה בעיה, הכריעו חכמים שמגילת אסתר היא חלק מכתבי הקודש, למרות ששם ה' לא נזכר בה בפירוש, ושפורים הוא מועד. אולם, האם נוכל לעשות דבר דומה ליום העצמאות, האם צריך לעשות דבר דומה ליום העצמאות? מי יודע האם בכלל ראוי לחגוג את יום העצמאות, כאשר חלק מהציבור החרדי מתנגד להקמת המדינה עוד משחר לידתה, וגם בציבור שלנו נשמעים לאחר אירועי הקיץ הקשים קולות השואלים האם זו המדינה שלה פיללנו?
עיון בעניינה של הסטוריה
הרב קוק ב'עין איה' מתאר שלוש צורות הסתכלות שונות על ההיסטוריה והמאורעות המתרחשים בה:
"שלוש סיבות הן: סיבה טבעית, סיבה רצונית, והכלל של כולן הסיבה ההשגחתית, שהיא מחוללת מצד יד ה' יתברך אשר הועיד לכל דבר וענין תעודתו, באשר אין עניין שאין לו שעה".
(ברכות ח"ב פ"ז אות ל"ד)
אם נשליך את הדברים ליום העצמאות, נדמה שניתן להסתכל על הקמת המדינה בכל אחת מההסתכלויות שמתאר הרב. מצד אחד הקמת המדינה היא תוצאה של תהליכים טבעיים: הבריטים ששלטו בארץ עד אותו זמן עזבו את המקום וחילקו אותו בין היהודים לערבים, ובעקבות הניצחון במלחמת העצמאות זכו היהודים למדינה משלהם. לפי הסתכלות זו הקמת המדינה היא תוצאה של תהליכים היסטוריים יבשים, ובמובן מסוים מקריים. אולם, מעבר לסיבתיות הטבעית הפשוטה, ניתן לומר שהמדינה קמה בגלל כל מיני 'רצונות': הרצון של הרצל שליהודים תהיה מדינה משלהם ככל העמים, הרצון של ניצולי השואה ששוב לא תוכל להתרחש השמדה כפי שהייתה, הרצון של היהודים באשר הם לחזור לכור מחצבתם, לארץ ישראל שהובטחה לאבות, ועוד. לפי הסתכלות זו המדינה קמה בעקבות הרצון של העם היהודי במדינה משלו - רצון שהיה קיים זמן רב בטרם הוקמה המדינה בפועל. אלמלא 'רצונות' אלו, גם אילו הבריטים היו עוזבים את הארץ לא הייתה קמה מדינה, ולכן, במובן מסוים, הרצון הוא ש'דחף' את התהליך הטבעי של הקמת המדינה להגיע לידי מימוש.
אמנם, שתי ההסתכלויות הללו הם הסתכלויות מובנות, שעליהן רובנו למדנו בשעורי ההיסטוריה. הרב קוק מחדש שמעל צורות הסתכלות אלו עומדת הסתכלות נוספת – הסיבה ההשגחתית. לפי ההסתכלות הזו המדינה הוקמה בגלל שהקב"ה, שהוא בעצם מסובב העניינים האמיתי, החליט לקרב את הגאולה שלב נוסף לעבר ייעודה, ולהחזיר את היהודים למקומם הטבעי, לארץ ישראל. מי שמסתכל על המציאות מנקודת מבט כזו מבין שבעצם כל הסיבות האחרות, הטבעיות והרצוניות, הן כלים בידי הקב"ה בכדי להביא את העולם לייעודו. לפי צורת הסתכלות כזו יש להבין שאילו הקמת המדינה לא הייתה מאורע חיובי, שמקדם את העולם, ממילא הקב"ה לא היה גורם לו להתרחש.
ניתן לומר שהבעיה שתיארנו ביחס ליום העצמאות נובעת מהיחס בין הסיבות השונות. אם תופסים את הקמת המדינה כנובעת מסיבות טבעיות או רצוניות בלבד אזי זהו יום שמחה חילוני, חסר כל תוכן דתי, שהרי מדוע יש לומר 'הלל' על התרחשות טבעית, שאולי היא שלילית ביסודה, או על מימוש רצונו של הרצל החילוני, שבאותה מידה היה מסכים שהמדינה תקום באוגנדה?! לעומת זאת, אם מסתכלים על הקמת המדינה כמעשה שנובע מהשגחת הקב"ה ושהובל על ידו, ממילא מדובר באירוע חיובי שיש להודות עליו לקב"ה. הדילמה האם מדובר ביום חיובי או שלילי, והאם יש לו תוכן דתי או לא, צצה רק במידה ואנו בוחנים את ההיסטוריה 'בעיניים שלנו'. אם נסתכל על המציאות בעיני ההשגחה נגיע בהכרח למסקנה שכל אירוע שכזה שמקדם את העולם ואת עם ישראל לעבר ייעודם, במיוחד אם הוא משמעותי כהקמת מדינת ישראל, הוא בעל תוכן דתי ויש לחגוג אותו גם בתפילה ובהודאה.
השגחת ה' בהקמת המדינה
ניתן לראות ביטוי לכך שכל מאורע מקבל משמעות דתית אם מסתכלים עליו בפרספקטיבה של ההשגחה, בדבריו המפורסמים של הרב סולוביצ'יק במאמר 'קול דודי דופק':
"לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גזים וכבשנים...בליל זה גופו צף ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה...עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה, עטופת האבל, נולדה מדינת ישראל. ראשית, דפיקת הדוד נשמעה במערכה הפוליטית...שנית, דפיקת הדוד נשמעה בשדה הקרב...שלישית, הדוד התחיל לדפוק גם בפתח האהל התיאולוגי...רביעית, הדוד דופק בלבות הנוער המתבולל והנבוך...הדפיקה החמישית של הדוד היא אולי החשובה ביותר. בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר...הדפיקה השישית, שגם ממנה אל נסיח את דעתנו, נשמעה בשעת פתיחת שערי הארץ..."
אילו היינו מסתכלים על המציאות בהסתכלות 'טבעית' בלבד הייתה עולה השאלה האם יש מקום לחגוג או לומר הלל על העובדה ש'הנוער המתבולל והנבוך' חוזר לחיק המסורת, או ש'נפתחו שערי הארץ' לאלפי העולים מארצות אירופה החרבות. אולם, כאשר מסתכלים על מאורע זה כ'דפיקת הדוד', כקולו של הקב"ה המוביל את העולם לייעודו וקורא לנו "פתחי לי רעייתי", ברור שיש משמעות דתית למאורעות אלו, למרות כל הקשיים שמתלווים לתהליך שאותו מוביל הקב"ה, וממילא יש להודות עליהם לא רק באכילת בשר על המנגל, אלא גם בהלל והודאה.