אילו הייתי נער ציוני דתי ממוצע, תלמיד באחת מהישיבות התיכוניות של הציונות הדתית, סביר להניח שהייתי נמצא בימים אלו על סף פיצול אישיות מתקדם. מזה שנתיים מתנהל מסע של השמצות כנגד מדינת ישראל ומוסדותיה, מסע שהחל עת רוה"מ נשא את "נאום ההתנתקות" בכנס הרצליה, עבר דרך ההצבעות בכנסת והגיעה לשיאו בקיץ שעבר תוך התחדשות מרשימה לאחר אירועי עמונה. ועתה, שבוע לפני יום העצמאות, כפטריות אחרי הגשם, כך צצים להם פסקי הלכה, הוראות שעה, גילויי דעת וחוברות הסבר מפורטות ובכולם טקסטים מפי מיטב רבני הציונות הדתית הכתומה המפצירים בכל לשון לחוג את יום ההולדת הקרב ובא של המדינה שרק לפני מספר שבועות השמיצו.
לחגוג או לא לחגוג את יום העצמאות זו אינה השאלה, זהו הסימפטום לדיכוטומיה הקשה שחוצה את המחנה הציוני דתי בעת הזו. הבעיה ממנה נובעת דיכוטומיה זו היא המשמעות שמייחסים רבני הציונות הדתית למדינת ישראל. מהרגע בו נוצקה קדושה אל תוך היסודות המרכיבים את המדינה, מהשלב בו נעטפו שלבי הקמת המדינה, מלחמותיה ומוסדותיה בהילה דתית, למרות שבפועל מדובר במנגנון שלטוני חילוני למהדרין, נוצקו היסודות לדיכוטומיה זו שפורצת עתה: מצד אחד מדינה שהוכרזה כאתחלתא דגאולה ומצד שני מדינה שבפועל פועלת בניגוד לחזון הגאולי. אין פלא, איפה, שהשאלות כיצד ניתן לחוג את יום העצמאות צצות מכל עבר, אך התשובות שנותנים רבני הציונות הדתית בדמות האשמת הממשלה ב'אסון ההתנתקות' והמשך קידוש המדינה תוך דבקות בחזון ראשית צמיחת גאולתנו הן בגדר כוסות רוח למת או אקמול לחולה סופני.
אזרחי מדינת ישראל הכריעו לפני חודש בעד תוכנית כלשהי שבמסגרתה ייעקרו יישובים רבים משטחי יו"ש. ממשלת ישראל הבאה עתידה ליישם תוכנית זו. סביר להניח שלפני יישום תוכנית ההתכנסות נהיה שוב עדים למסע השמצה כנגד המדינה, הצבא ושאר זרועות השלטון, סביר להניח שגם אז ייערכו השוואות בין עקירת היישובים לשואת יהודי אירופה, שוב תוצג מדינת ישראל כמדינה אוכלת יושביה ואותם רבנים שמצווים השבוע לומר הלל ולחגוג ייצאו בפסקי הלכה הקוראים לחיילים לסרב פקודה ולא להתגייס. בשלב סופני זה כבר לא יעזרו לא טיעונים מתנצלים שהמדינה כביכול 'בסדר' ובכל אשמה 'ממשלת הזדון' ולא חוברות מהודרות שיופצו בבתי הכנסת.
קיימות שתי דרכים לצאת מהמשבר הנוכחי: האחת היא התנתקות מלאה מהמדינה וממוסדותיה, כלומר מעבר מחברה ציונות-דתית לחברה חרדית שאין לה ציפיות מהמדינה ושאינה נרתמת לטובת המדינה. הדרך השניה היא להפנים את העובדה שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, וזה כבר הרבה מאוד לאחר 2000 שנות גלות, אולם היא לא בהכרח 'ראשית צמיחת גאולתנו'. כלומר מצד אחד יש לדבוק בציונות ולהיות שותפים מלאים במפעל הציוני ולהמשיך ולתרום לו מתוך ההכרה בחשיבות שלטון של יהודים על יהודים וכי הבית הלאומי שלנו יאפשר לנו את עיצוב דמותו של העם היהודי לאור ערכינו אך להבין שקיום מדינת ישראל אינו מעיד בהכרח על הגאולה הקריבה. אם לא ניישם את הדרך השניה קרוב לוודאי שביום העצמאות שלאחר תוכנית ההתכנסות יתרחשו שני דברים: האחד, משבר אמוני עמוק עדי כדי עזיבת הדת. השני, אובדן דרך עד כדי עזיבת הציונות.
ואילו אנו רוצים לאחוז בשניהם!