אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא''

בסיפור יציאת מצרים למדונו חז"ל: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". אין לתפוס ואין למצות את גודל הערך של החסד המתגלה, אלא תוך ראית הרציפות, ההמשכיות, הקשר ההדדי של מה שקדם לו. לא יראה לנו הנסי, הבלתי טבעי, המחייב התעלות, המחייב מתח נפשי מתמיד, כל עוד לא נתפוס את המתרחש בכל היקפו, כל עוד לא נראה את החוליות המקושרות אחת ברעותה, המלמדות אחת על השניה, המושפעות אחת מרעותה.
אף בימינו, שני מאורעות הכרוכים זה בזה, יונקים אחד מהשני ומלמדים אחד על השני, יראו שני המאורעות אשר באו ברציפות מפליאה ומאיימת האחד אחרי השני - השואה הנוראה, מבצע ההשמדה, גזירת הכליה, אשר נגזרה גם באה עלינו כתומה, גזירת השמדה וכליה על עמנו בשלמותו, בעינויים סדיסטיים אשר היה נדמה כי אין באפשרות דמיון השטן להמציאם בצורה שיטתית ומחושבת של מיצוי עד תום של כל טובת הנאה מבשרו וחלבו של היהודי; ואחרי זה, וברציפות לזה, תקומת העם ותקומת המדינה על אפרם של הקדושים והטהורים. מבירא עמיקתא של עם משולל זכות קיום, של עם אשר סמל המות נחקק על מצחו, לאגרא רמא של עצמאות מדינית, של ארץ אשר שעריה פתוחים לשרידי עם פליטי חרב. גם כאן אין לסיים בשבח מבלי התחלה בגנות.
בנוסח התפלה של ההלל אנו אומרים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". ואת שתי הבקשות אנו אומרים בכפל לשון. מובנות יפה שתי הבקשות. האחת - "הושיעה נא". כששחה לעפר נפשנו, מטה לארץ בטננו, "הושיעה נא" היתה תפלתנו. כשכל הארץ הפכה לנו גרדום, כאשר יהודי היה נרדף ככלב שוטה, כשתינוק יהודי רוטש ע"י קלגסי המרצחים על העָול היחידי שנולד לאם ואב יהודיים. ו"הצליחה נא" אנו מבקשים מאז שנקטע ראשה של המפלצת האיומה, מאז זכינו לפינת ארץ זו. "הצליחה נא" ידי המגינים, "הצליחה נא" במשימה הגדולה של הדור, "הצליחה נא" כי ידע העם את דרכו, כי יגבר על אויביו שמסביבו, "הצליחה נא" כי ידע לעמוד בין שבעים האומות, אשר מצפונם, יושרם וטוהר לבבם ידוע לנו גם ידוע מאז עמדו מנגד בהיותנו נתונים כצאן לטבח. "הצליחה נא" כי נדע לעמוד על רגלנו מבחינה כלכלית, מדינית ובטחונית.
אולם שתי תפלות אלה באו בכפל לשון. נראה שיש לנו כאן ללמוד ממה שלמדונו חז"ל במקום אחר, בתפלת אליהו הנביא, כשעמד בשעת הכרעה בין הבעל לבין אלקי אמת - "'ענני ה' ענני', 'ענני' באש מן השמים, ו'ענני' שלא יאמרו מעשי תהו הם, מעשי כשפים הם" (ברכות ו' ב'). כן, בזמן התפלה של "הושיעה נא", נוסף על התפלה העיקרית על הישועה כאשר היא, היה עלינו לשים לב גם על שלא יאמרו, שלא נאמר, שלא יתפתה לבנו לחשוב כי רק מקרה הוא, רק תוהו הוא, רק כשפים הם, אשר היו לנו שניצלנו מידי המעַולים. "לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל", יאמר נא, נאמר נא, נכירה נא. נכירה נא את האמת הפשוטה והברורה כי לולא ה' כי אז חיים בלעונו, לולא יד זאת כי אז היה אותו רשע מצליח להפיק זממו. וגם בתפלת ההצלחה תאמר זאת התפלה, אילולי זה כי אז יכולה הברכה ח"ו ליהפך לקללה, כי אז זרע הרעל אשר זרע אותו רשע בעולם יכול ליהפך למים מאררים לצבות בטן ולנפיל ירך. כי אז החידק של המשטמה והרשע, ושל הציניות ושל הלעג לכל קדוש, ושל הכחשה של כל זיק אמונה בלב ביוצר האדם ובצלם האדם גם יחד יהיה למשקה זעם אשר גם במותו של המעַול ימשיך לפעול את פעולתו בקרבנו אנו.
וזה יושג ע"י צירופו של העבר עם ההוה, ע"י מיצוי עד תום את הלימוד שלימד אותנו בדם ואש אותו ארכיליסטים וכל בני בריתו, כי יש תהום המבדילה בין ישראל לעמים, כי יש משהו טבוע בדמנו שמבדיל אותנו מהם, שעושה אותנו לזרים, לבלתי מובנים, לשנואים. שאין הסבר למהות ישראל אלא תורת ישראל בכל פרטיה, שהמהות היהודית תהיה מוכרת לנו, תהיה אהובה עלינו. רק אם נדבק בכל כוחנו ומאודנו בתורת אלקים חיים, ואשר על כן גם ההצלחה שלנו לא תהיה אלא בכפל ההצלחה, בידענו להשתית את המדינה כולה על דת משה וישראל. כל פרט מדיני התורה יהא אהוב עלינו, מכובד עלינו מקודש עלינו.
ספירת היום הנה הוד שבתפארת (יום עצמאות מוקדם). הרבה זמן לא היתה לנו תפארת, אולם רק זו חשובה, כשעוברת דרך הנצח להוד.