כבכל שנה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מביא עימו מחשבות על מהות החיים, על האופן הבלתי טבעי שהורים נפרדים מילדיהם, שהלכו להיות עוד חוליה בשרשרת ההגנה של עם ישראל.
השנה, מחשבות אלו מתעצמות במיוחד נוכח התכנסות החיים פנימה, הוויתור על המיותר והעיסוק בעיקר. החיילים בכלל ואלו שאנו נושאים את זכרם בפרט, וויתרו על רוב רצונותיהם והתגייסו לצבא, הקפיאו לזמן מה את השאיפות הפרטיות שלהם, מסרו את נפשם באופן יום-יומי בקיום הפקודות וההנחיות של מפקדיהם ואף נפלו בשירותם למען העם והארץ, ולנו נותר לזכור, ולא קל לזכור.
אחי הגדול, אילון ז"ל נהרג בתאונת אימונים ברמת הגולן לפני למעלה מ-16 שנה, אחי שהיה גדול ממני ב-6 שנים טיפח ופיתח אותי כמו שאח גדול עושה ודואג, ולאחר נפילתו שאלתי את עצמי איך אני יכול לשמר את זכרו, איך מה שנותר לי ממנו יישאר איתי לעד? מניסיוני הדל זוהי משימה לא קלה, החיים שוטפים אותנו לתוך שגרה ברוכה שמשכיחה לא מעט, אך אם נשכיל לקחת דבר אחד-זיכרון, שיחה, עצה, תכונה, שיר או רעיון שילך איתנו הלאה, נשמר משהו מהזיכרון שמתפורר לו עם הזמן. את הלקח הזה אני נושא עימי מאז ועד היום גם לשירותי כרב צבאי, לדעת ללמוד מכל חלל משהו קטן או גדול ולהנחיל לי ולחיילי היחידה את הערכים והמידות ששימשו את אלו שהיו ואינם, להכניס קצת לתוכנו משהו מהם, לחיות אותם.
בדרך כלל פרשת השבוע הסמוכה ליום הזיכרון היא 'אחרי מות-קדושים' הפותחת בתזכורת צורמת על מותם של בני אהרן שאירע בלב אירועי חנוכת המשכן במדבר. בני אהרן, כהנים משרתי הציבור בקודש הקריבו עצמם למען קדושת ה' ומשכנו, אך זה סופר כבר בפרשת 'שמיני', מדוע מוזכרים עתה שוב? זהו בדיוק העניין, החשיבות של הזיכרון ואפילו כאילו כבדרך אגב היא עצומה, היא מחייה את מה שנשאר, היא קושרת את המעשים אלו אותם אנו רוצים לזכור.
קדושת המשכן מתבטאת במותם של בני אהרן, קדושת החיים של עם ישראל, שלנו, צריכה להילמד ממותם של חיילנו, אהובינו, אחים של כולנו. הזיכרון האמיתי הוא במעשים שנלמדים מאותם גיבורים שלא שבו. אז השנה לא נלך לבתי העלמין, אך נכבד את זכרם של אהובינו עמוק בלב, נלמד לזכרם, נלמד מהם, נספר עליהם, נשיר לזכרם, נתעסק בעיקר, נהיה טובים יותר, אוהבים יותר, מאוחדים יותר, נהלל את הגיבורים שכבשו את יצרם למען הכלל. ואולי מתוך זה נזכה לטעום את טעמה של גבורה.
הכותב משמש כרב אוגדה 319