חג החנוכה, הוא אפשרות מתאימה מאין כמוה לבחון האם אנו מסתכלים בתורה בעיניים נקיות ומקבלים את המגמות שהיא מציגה באופן מלא גם אם היא לוקחת אותנו למחוזות חיים הזויים מבחינתנו, או שאנו "דואגים" מבלי משים לעגל את הפינות ולהכניס את התורה למעגל בו אנו חיים, על מנת שלא נאלץ לפרוץ את גבולות העולם המוכר לנו.
בתפיסת החג המוכרת, חג החנוכה מתאפיין כחג זיכרון לניצחון התרבות היהודית על זו היוונית. את נר החנוכה אנו מדליקים בחוץ בכדי לפרסם את הנס החוצה, מעשה שיש בו גם משהו מהפצת האמונה.
אולם, התבוננות בסיסית בהלכות החנוכה, סותרת לצערנו את הבניין הנעים והפשוט הזה
באופן מפתיע מתירה ההלכה על בסיס דברי הגמרא להדליק נרות חנוכה מפתילות שהאור בהן נדעך וקופץ ובשמנים שאינן עולים יפה בפתילה, אע"פ שאנו מסתכנים בכך בכיבוי הנר ["פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה" - שבת כ"א ע"ב ורש"י שם]. כך גם אם כבה הנר לאחר ההדלקה, אין צורך להדליקו שוב ("כבתה אין זקוק לה". או בלשון ההלכה - ה"הדלקה עושה מצווה" - שו"ע סימן תרע"ג סעיף ב). דין זה תקף אפילו בערב שבת שאז אנו מדליקים את הנרות מבעוד יום לפני שקיעה (על מנת שלא לחלל את השבת), אין אנו נצרכים להדליקם שוב אף שכבו עוד לפני השקיעה!
מצד שני למרות ההיתר להדליק בשמנים ופתילות העלולים לכבות ולמרות אי החיוב לאחר שכבו להדליק שוב את הנרות, חייב להיות בהם כמות שמן מספיקה לכל זמן ההדלקה ("ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק. - שו"ע סימן תרעב סעיף א). אם לא, לא יצא ידי חובה!
ברור הוא, שלא ניתן לבאר הלכות אלו בכך ש"העיקר שהאדם עשה את כל שביכולתו", כיוון שהוא אינו מחויב לעשות כל מה שביכולתו! שהרי אין הוא מחויב להשתמש בשמנים ופתילות טובים. גם לא ניתן לומר שהמטרה היא להגיע אך ורק למעשה של הדלקה, שהרי ישנו חיוב לכמות שמן מספיקה. כמו כן,
מה ערכו של מעשה הדלקה שאין עימו תוצאה?
מכאן אנו מנותבים בהכרח למסקנות שאינן פשוטות:
ההיתר לכתחילה להדליק בשמנים ופתילות אע"פ שהם יכולים להביא לכיבוי הנר, מלמד אותנו בהכרח שכוונת חכמים היא לכתחילה כך שקיום האור יהיה תלוי באופן מזערי במעשה האדם. אי הצורך בהדלקה החוזרת אף שהנר כבה לפני השקיעה, למרות החיוב לשים כמות שמן מספיקה, מחייב אותנו למסקנה נוספת מטורפת לדידנו, שאף שהאור הנראה לעין כבה, ממשיכה המצווה להתקיים, שהרי אם לא כך יש לנו פה הדלקה שאין עימה שום תוצאה.
את המגמה הזו שבמעשה ההדלקה מבטאת הגמרא בלשונה - "כבתה אין זקוק לה". משמעותה של לשון זו היא, שהאור המצוותי, אינו זקוק לכלי האור האנושי על מנת לחול ולהתקיים. על כן נצרך הוא למעשה ההדלקה ההתחלתי בלבד.
מסקנות אלו מפגישות אותנו עם מעשה מצווה ייחודי השונה מכל מעשה מצווה אחר שאנו מכירים. אם בשאר המצוות, נצרך האדם לכלים על מנת שיופיעו החיים, כגון המצה המרור, ארבעת המינים, שתי הלחם, הביכורים וכו, הרי בחנוכה הופעת החיים נאחזת באופן המינימאלי ביותר בכלי הפיזי - רק במעשה ההדלקה. בהמשכה היא מתקיימת אף בלעדיו.
אין ספק, מהות חיים שכזו מסוגלת להוביל מן האין סוף, חיים ברמה המקסימאלית, שהרי היא כמעט ואינה תלויה בֽכלי. אולם יכולת ההכלה שלנו סוג כזה של הנהגה הוא כמעט בלתי אפשרי ומרתיע ביותר, כיוון שהוא נוגד כל הגיון מינימאלי ורחוק לגמרי מכללי החיים עליהם אנו חיים.
האם יכולים אנו לתת אמון במציאות שאינה נראית אפילו בעין?
האם היה לנו אומץ לצאת עם מציאות שכזו למלחמה ולהאמין שהיא אכן קיימת ואף תנצח את המלחמה? ספק רב!
לא פלא הוא שאת "כבתה אין זקוק לה" אנו קצת שוכחים כשאנו מתייחסים לנס החנוכה. אנו מוכנים להסתמך על ניסים, אבל גם אז שיהיו עם גבולות ברורים...
נרות החנוכה מובילים אותנו לקצה האין סופי של סקלת הניסים.
גם את זה אנחנו צריכים להכיר, כי אפילו על מציאות שכזו אנחנו היהודים כנראה מסתמכים...!
המאמר המלא התפרסם באתר התנועה לתורה מנהיגה