בפרשת לך-לך מסופר שאברהם נשא את הגר לאשה מקץ עשר שנים לשבתו בארץ, והגמרא במסכת יבמות (סד,א) לומדת מכאן שהנושא אשה ולא ילדה לו במשך עשר שנים יוציאה ויתן כתובה, ושאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין. רש"י מפרש שאין ישיבת חו"ל מן המנין, מפני שיתכן שמשום עוון ישיבתם בחו"ל הם עקורים. בספר יראים מבואר שאע"פ שבזמן אברהם ארץ ישראל עדיין לא נתקדשה - חפצי הבורא היו בה, שהרי הסולם היה מוצב בה.
הרי"ף מביא את הברייתא כלשונה, ולפי הטור הוא סובר שדין ישיבת חו"ל, שאינה מן המנין, נוהגת בכל אדם. לעומת זאת סבור הרא"ש, שרק לאברהם לא עלתה ישיבתו שבחו"ל, כיון שחטא בכך שהתעצל ולא עלה לארץ מיד לאחר הציווי "לך לך", וכן בכך שחזר לחרן לאחר שכבר עלה לארץ. הרא"ש מוכיח זאת מדיונם של אמוראי בבל באשה שלא ילדה עשר שנים, ולא מסתבר שדבריהם נוגעים רק לאנשי ארץ ישראל ולא לאנשי מקומם. מלבד זאת, קשה לומר שבן חו"ל ימנע מלשאת אשה אחרת ויבטל מצות פריה ורביה, שהרי המציאות היא שגם בחו"ל הרוב אינם עקרים.
גם הראב"ד כותב שדווקא לאברהם, שחזר ויצא לחו"ל, אין ישיבת חו"ל עולה מן המנין. אך מזה הוא מסיק להלכה, שמי שדר בארץ ויצא ממנה וחזר שנית לארץ - תקופת שהייתו בחו"ל אינה עולה למנין עשר השנים.
הרמב"ם אינו מזכיר שיש דין שונה בחו"ל. מכאן, שגם לדעתו אין ללמוד הלכה לדורות ממה שנאמר בגמרא לגבי אברהם.
ע"פ בירור הלכה, יבמות סד,א ציון ב