את הפתיחה לאגדות חז"ל היורדות לשורשיו העמוקים של חורבן בית שני פותח ר' יוחנן (גיטין נה, ב) בפסוק מספר משלי (כח, יד) :
"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה".
כאן, על פי ר' יוחנן, נעוץ השורש העמוק ביותר של החורבן, ומכאן גדלו פירות הבאושים של קמצא ובר קמצא, ושל פסיקתו של ר' זכריה בן אבקולס שסירב להקריב את הקרבן בעל המום שהביא עמו בר קמצא, ואף סירב לעצת חכמים להרוג את בר קמצא ובכך למנוע ממנו להסית את הקיסר נגד אנשי ירושלים ולהביא לחורבנה.
נראה שר' יוחנן מבקש ללמד אותנו, בדרך רמז כדרכן של אגדות חז"ל, שהסיבה לחורבן נעוצה בכך שאנשי ירושלים וחכמיה הקשו את ליבם, וכפירושו של רש"י (על הגמ' שם) סרבו לראות את הנולד ממעשיהם. בעל הסעודה הקשה את ליבו וגרש את בר קמצא מסעודתו, ור' זכריה בן אבקולס סרב לראות את הנולד ולהבין שהקפדתו על אי הקרבת קורבן שפסול על פי ההלכה ויחד עם זאת גם על אי הריגתו של בר קמצא יביאו לחורבנה של העיר. ר' יוחנן אינו מלין על כך שר' זכריה בן אבקולס פסק נגד ההלכה, שכן ייתכן שבהסתכלות "נקודתית" על ההלכה ר' זכריה בן אבקולס צדק. אכן על פי ההלכה אין להקריב קרבן פגום, ואסור להרוג את בר קמצא ללא ששופט ברר ופסק שבמעשיו הוא מסכן את העם באופן שמחייב אותו מיתה מידית. כך ניתן להסביר גם את שתיקתם של חכמים לנוכח הוצאתו של בר קמצא מן הסעודה. גם כאן ייתכן וימצא מי שיטען שעל פי ההלכה "הנקודתית" הצדק היה עם בעל הסעודה, ושעל פי ההלכה בר קמצא לא יכול היה לכוף אותו להישאר בסעודתו גם תמורת כל הון שבעולם.
חכמי ירושלים ושופטיה בדור החורבן סרבו לראות את הנולד מהכרעותיהם ההלכתיות, הכריעו את ההלכה במבט שבלשון יפה ניתן לכנותו כמבט "נקודתי", ובכך החטיאו את התמונה הכוללת והביאו לחורבן עירנו ובית מקדשנו. על כך מלין ר' יוחנן :
"ומקשה ליבו" ומסרב לראות את הנולד מפסיקתו ומהכרעותיו ההלכתיות "יפול ברעה" ויביא לחורבנו של העם.
נראה שאת תחילת התיקון של טעות זאת ניתן לראות בצורה בה מר"ן הראי"ה ראה את הנולד וכונן את פסיקתו ההלכתית ברבנותו בארץ ישראל.
שנת השמיטה הראשונה, שנת תר"ע, של מר"ן הראי"ה בארץ ישראל הייתה שעת הדחק גדולה. היישוב היהודי היה בשלבים הראשונים של התפתחותו והתבססותו ומרן הראי"ה ראה אל נכון "שיסוד הישוב הוא על ידי המסחר בפרי תבואות המושבות, וכשימנע מהלך המסחר תהרס גם כל פרנסתו ומעמדו על להבא" (משפט כהן סי' ס), ועל כן קובע מר"ן כי זהו מקום "הדחק האיום שהיישוב שרוי בו" (שם).
רק לאור זאת מוצא את עצמו מר"ן הראי"ה נאלץ להכריע בהתלבטות הלכתית שכלשונו מדאיבה את לבו (אגרות הראי"ה א, קפט). כרב הוא עומד על כך שחובתו הינה "תמיד להקים עדות ביעקב וללמד את ישראל להתחייב גם במצות שאפשר להפטר מהן" (שם), אך מר"ן הראי"ה יודע שאם לא יורה על היתר מכירת קרקעות הארץ לנוכרי והפקעתן ממצות השמיטה עלול הישוב היהודי להיפגע פגיעה אנושה.
מר"ן הראי"ה חפץ בכל לבבו לזכות לראות את עם ישראל מקיים את מצות השמיטה כהלכתה, אך הוא יודע שהחמרה במצווה זו בשלב זה של הישוב היהודי עלולה להביא עליו את חורבנו, ועל כן הוא מכריע שיש להסתכל לא רק על ההלכה הנקודתית אלא גם על תולדותיה ותוצאותיה ולהפקיע באותן שנים את מצוות השמיטה, שכן כלשונו הזהב :
"חיובא רמיא על כל בעל הוראה, להיות עיניו וליבו תמיד בטובתם של ישראל, ולא לחוש כלל למה שמפקיעים לשעה איזו מצוה מפני ההכרח; כי סוף כל סוף ישיבת ארץ ישראל מצד־עצמה היא שקולה כנגד כל המצוות" (שבת הארץ סד).
כך גם מסביר מר"ן הראי"ה במקום נוסף :
"שתכלית הישוב הוא ענין של דורות, וע"י חזוק הישוב והתרבות אחינו ב"י באה"ק תהי' הגאולה בקרוב יותר, ... והוי כחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. .... וכפי רבוי שיבתם של גאולים תתרבה הברכה העליונה להחיש גאולה, ואז נקיים הכל בבירור, ... ויעננו ד' במרחב" (משפט כהן סי' סג).
מר"ן הראי"ה מתווה לנו את הדרך בה עלינו לצעוד כאשר נזקקים אנו להכריע הלכה בשאלות שיש להן השלכות ציבוריות, ומלמד אותנו שחובתו של הפוסק הינה לראות את תולדותיה והשלכותיה של פסיקתו על כלל העם ולכונן על פיהם את הכרעתו. כך הוא מציין גם בתשובה נוספת (משפט כהן סי' ס) :
"... שאם לא אתקן את המכירה על ידי הרשאה יופקר העניין לגמרי, כי גם אחרי כל ההשתדלות אי אפשר יהי׳ להפסיק את היקב מעבודתו, ...״.
זו הייתה דרכו של מר"ן הראי"ה אשר שם את ליבו ועיניו על טובתם של ישראל, כל ישראל, וגם בפסיקותיו הוביל אותם שלב אחר שלב אל הגאולה.
וכמה נאים לכך דברי המדרש תנאים :
"'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק' – שיהיו מכריעין לזכות לא לחובה".
זו חובתם של הפוסקים לפסוק את ההלכה על פי כללי הפסיקה המסורים באופן כזה שיכריע את העם לכף זכות ירבה שלום בעולם ויטיל "שלום בין ישראל לאביהם שבשמים" (אורות התחיה פס' כא).
נערך משיעורו של הרב בן מנחם בבית הרב קוק לרגל ג' אלול