חיוב ריפוי אשתו החולה - כתובות נא, א (עפ"י בירור הלכה)
"לקתה - חייב לרפאותה, אמר: הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה - רשאי".
בניגוד לדברי המשנה שרשאי לגרשה ולתת לה כתובתה, נאמר בספרי (פרשת כי תצא ריד) לגבי יפת תואר "ושלחתה בגט, ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות", הרי שאינו רשאי לגרש את אשתו החולה.
הראב"ד (מובא בר"ן ובחידושי הרשב"א והריטב"א) עומד על הסתירה הזו, ומישב שבספרי מדובר באשה המוטלת במיטה, בעוד שבמשנה מדובר כשאינה מוטלת במיטה, ואותה רשאי לגרש.
הרמב"ם (אישות יד, יז) כותב "האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך - שומעין לו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ". מדבריו משמע שפוסק את הדין על פי משנתנו ואינו מתחשב בדרשת הספרי לפיה אסור לגרשה. המגיד משנה מסביר שהרמב"ם אינו מחלק כשיטת הראב"ד בין מוטלת במיטה לבין שאינה מוטלת מפני שלא מצינו שחילקו בכך במשנה ובגמרא, וסובר שדוקא ביפת תואר יש דין מיוחד שחייב להמתין לה עד שתבריא משום שאין לה שום אמצעים לרפאות את עצמה.
הכסף משנה דוחה את תירוצו של המגיד משנה, מפני שהספרי עצמו לומד בקל וחומר לבנות ישראל הקדושות והטהורות, ומבאר שכנראה המגיד משנה הבין שהקל וחומר אינו מדברי הספרי אלא תוספת של הראב"ד. לדעתו הרמב"ם אינו מתחשב בדברי הספרי משום שמבין שאינם להלכה אלא כדעת יחיד, ועם זאת הוא לומד מהם שאין ראוי לגרשה וזהו המקור לדבריו בסוף ההלכה.
תירוץ אחר לסתירה בין המשנה לבין הספרי כותב הנצי"ב בפירושו לספרי: דברי הספרי אמורים בכגון שאין די בכתובתה כדי לרפא את עצמה, ובמשנה מדובר שכתובתה מספיקה כדי לרפא את עצמה, כפי שנראה מלשונה שרשאי לומר שתרפא את עצמה בכתובתה.
תירוץ נוסף כותב בעל "בני אהובה" שדרשת הספרי מתייחסת לדין תורה שאין לאשה כתובה כלל אך לאחר שתיקנו חכמים כתובה לאשה רשאי לגרשה ולתת כתובה.
לגבי שיטת הרמב"ם, יש שמכינים שדבריו מבוססים גם על דרשת הספרי. כך כותבים בעל "בית שמואל" (אבה"ע סי' עט סק"ד) ובעל "חלקת מחוקק" (שם סק"ב) שדברי הספרי אינם דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא. וזוהי כונת הרמב"ם באומרו שאין זו דרך ארץ לנהוג כך. כיוצא בזה כותב הב"ח שהרמב"ם מדייק לכתוב שדוקא בחולי ארוך רשאי לגרשה, מפני שמבין שבספרי מדובר על חולי קצר שאינו מצדיק גירושין אלא חייב להמתין עד שתבריא.
בענין זה חולק בעל "חקת מחוקק" ומפרש שדברי הרמב"ם על חולי ארוך הם אורחא דמילתא ואינם בדוקא, ואף כשמדובר על חולי קצר רשאי לגרשה.
למעשה כותב הב"ח בשם מהרש"ל שבימינו שאין מגרשים אשה בעל כרחה, על פי חרם דרבינו גרשום, אף כשחלתה אין לגרשה בעל כרחה.
חיוב ריפוי אשתו החולה
האם כאשר האישה חולה הבעל חייב לדאוג לה ? נשמע פשוט - הגמרא לא עונה כל כך מהר....
