אחת השאולות המרכזיות בתפיסת העולם הדתית והיהודית בכלל, כמו גם החילונית היא היחס לחומר. ישנן אמרות רבות המתוות בפנינו גישה מסויימת כלפי החומר. במסכת תענית ניתן למצוא אגדתה מעניינת אשר מעלה את העניין בעקיפין)כג ע"א(:
אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה, וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא. אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק. יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא. כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא - סיים מסאניה. כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה. כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא. כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן. יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו. פלג ריפתא לינוקי, לקשישא חדא, ולזוטרא – תרי...ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה? - אמר להו: טלית שאולה היתה, להכי - שאלי, ולהכי - לא שאלי. - מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה? - אמר להו: כולה אורחא חזינא, במיא - לא קא חזינא. - מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה? - אמר להו: זה מעלה ארוכה וזה - אינה מעלה ארוכה.
לא אתייחס לכל האגדתה, אלא רק לפן אחד שלענ"ד ממחיש באופן בולט את יחסו של אבא חלקיה לחומר ולגוף[1].
להל"ן החלק שמצאתי רלוונטי, ותרגומו:
כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא. כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא - סיים מסאניה. כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה...ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה? - אמר להו: טלית שאולה היתה, להכי - שאלי, ולהכי - לא שאלי. - מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה? - אמר להו: כולה אורחא חזינא, במיא - לא קא חזינא. - מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה? - אמר להו: זה מעלה ארוכה וזה - אינה מעלה ארוכה.
)ע"פ שטיינזלץ( :
בערב, כאשר אסף עצים להסקה שם את העצים והמעדר על כתפו האחת והגלימה על כתפו האחת, כל הדרך לא נעל נעלים, כאשר הגיע למים נעל נעליו, כאשר הגיע למקום קוצים הרים את בגדיו...(לאחר מכן, התלמידים שואלים אותו למעשיו:) מה טעם שם אדוני את העצים על כתפו האחת ואת הגלימה על כתפו האחת? אמר להם: טלית שאולה היתה זאת, וללבשה שאלתיה ולא לשים עליה עצים. ומה טעם כל הדרך לא נעל אדוני נעלים, וכאשר הגיע למים נעל נעלים? אמר להם: כל הדרך רואה אני ויכול להזהר מן המכשולים, במים אינני רואה ולכן נעלתי נעלים שלא אנזק שם. ומה טעם כאשר הגיע אדני לקוצים הרים את בגדיו? אמר להם: זה הבשר, מעלה ארוכה אם נשרט בקוצים, וזה הבגד אינו מעלה ארוכה...
ניתן לראות כי לאורך כל הקטע נבנית מסכת המתארת את יחסו של אבא חלקיה לחפצים שסביבו, או באופן כללי יותר לממון: מעבר לקטע המובא מתואר כיצד לא השיב לתלמידים שלום, משום שהיה שכיר יום ולא רצה לגזול את שוכרו הזמן שהיה עונה להם שלום, אצלנו רואים את יחסו לחפץ שאול, את יחסו לנעליו, לבגדיו, לגופו ובהמשך גם לאשתו ולבני משפחת[2].
מצאתי מעניין ביותר הפרט בו אבא חלקיה מתייחס לסיבה בגינה הרים את בגדו כאשר עבר בקוצים. אבא חלקיה בונה הקבלה פונקציונאלית בין בגדו לגופו, הוא מגלה יחס אמביוולנטי כלפי גופו ורואה בו כלי, בדומה לבגד. במצב בו עליו להביא לידי ביטוי יחסי עלות תועלת – שוב, הפונקציונאליות היא המנצחת, ולמרות שהוא יפצע במעברו בקוצים, מכיוון והגוף נרפא 'מאליו' עדיף שהגוף יפצע מאשר שהבגד יקרע. שניהם כלים, בשניהם האדם משתמש באופו שווה לצורך 'האני' שלו. ניתן אולי לומר בשם אותה הגישה: " אני אינני גופי, גופי הוא חלק ממני".
כאן יהיה מעניין להשוות לסיפור אודות דיוגינוס מסינופיי (שסביר להניח שאתם מכירים):
דיוגנוס היה פילוסוף שדגל במינימליזם חומרי. אי לכך ובהתאם לזאת כל רכושו עלי אדמות הסתכם בכוס, באמצעותה שתה, ובחבית בה גר. יום אחד, בא הקיסר לבקר את דיוגינוס, לעמוד על קנקנו. כשראה אותו התעניין לפשר החבית, דיוגינוס ענה לו שבחבית הוא גר. שאל הקיסר: ולמה לך כוס? דיוגינוס הסתכל על הכוס, חשב לרגע, וניפץ את הכוס לרסיסים.
ובכן, מה ההבדל בין אבא חלקיה לדיוגינוס?
גם דיוגנוס וגם אבא חלקיה משתמשים בחומר. אבא חלקיה מדגים לנו מנימליזם מסוג מסויים, הוא זהיר שלא לפגום בחלוקו, הוא עובד עבודה יומית פשוטה ועוד כהנה מאפיינים. דיוגינוס גם הוא מינימליסט. לכאורה, באופן הרבה יותר רציני מאבא חלקיה.
ההבדל המשמעותי לענ"ד הוא יחסם לחומר, לא היחס לחפצים שסביבם, אלא יחסם לחומר באופן כללי.
דיוגנוס נלחם בחומר, אין הוא רוצה דבר בעולם, כל שאיפותיו הן רוחניות. דיוגנוס רואה בחומר אויב. לעומת זאת: אבא חלקיה, כפי שכבר ציינו, משלים עם החומר, משתמש בו לצרכיו.
מה שורשי שני הגישות?
אצל דיוגנוס לחומר יש קיום ממשי, קיום המסיט את האדם מתכליתו, ולכן הוא נאבק בחומר, שובר את הכוס. ברגע שלא צריך את הכוס- יש להשמידה. לעומת זאת, אבא חלקיה השלים עם החומר. אבא חלקיה מודע לנוכחותו של החומר, אך נתן לו את מקומו הראוי. ניתן אולי לומר כי אצל אבא חלקיה אין לחור חשיבות מעבר לשירות אותו הוא מעניק לאדם, אין לו קיום מצד עצמו ולכן גם אין להלחם בו.
כל חשיבותו של החומר נובעת מהמקום שאתה נותן לו בחייך.
באופן אחר, ניתן לראות כאן המחשה יפה של ההבדלים שבין הפילוסופיה המערבית (דיוגנוס) לפילוסופיה המזרחית (אבא חלקיה). הפילוסופיה המערבית היא אנליטית. מחלקת את העולם ומקטלגת אותו, מוצאת בו סתירות.
לעומת זאת, הפילוסופיה המזרחית היא הרבה יותר קיומית. אין טעם להתווכח עם המציאות, יש לחוות אותה, להבין אותה מתוכה. דוגמא טובה להבדלים ניתן למצוא בשיטות הלמידה השונות: בעוד הפילוסופיה המערבית בנויה על ויכוח והתנצחות עד לזיכוך האמת, במזרח ניתן לראות במדטציה מאפיין בולט של הלמידה, בהארה כאופן האולטמטיבי של התנוצצות האמת מתוך המציאות עצמה.
מעשהו של אבא חלקיה מהווה רק דוגמא פשוטה 'לתפיסת העולם היהודית', הרואה בחומר עוד כלי לביטוי רצון ה'. גם אצלנו, כמו בפילוסופיה ובכתות המזרחיות ניתן לראות כיצד מתודה זו משתלבת גם באופן בו אנו לומדים. כל הש"ס, כמו גם משניות, מלא באגדתות. ומה היא האגדתה אם לא המחשה כיצד ניתן ללמוד הנהגות הלכתיות, שהם רצון ה', מסיפורים פשוטים, סיפורים מחיי היום יום?
וכל הארץ מלאה את ה'.
[1]ברור שלא ניתן לעמוד על כל המשמעויות הנלוות והעמוקות באגדתה בלי ניתוח מלא ומקיף, כולל ההקשרים הנבנים בתוך הסיפור עצמו, אך לצורך העניין לא נדרשתי לניתוח מקיף, מפני שברצוני ליטול רק פרט ספציפי באגדתה, עם כל החסרון שבדבר.
[2]בעיון מקיף, יש לבחון את הקשר שבין הקפדתו בענייני ממון לבין הסיבה בגינה הוא זה המתפלל על הגשמים. עיין בדומה, מסכת אבות פרק ה', משניות ח'-י'.