אלול כמעט תשרי שוב, קולות של סליחות באוויר, ריח של תשובה. אנשים מנסים לחשוב על העבר, לתקן את העתיד.
לפני שמסיימים ללכת בשביל האבנים הצהובות של שנת תשס"ד וללכת על שבילי שנת תשס"ה הארוכה והיפה, ראוי לחשוב קצת על היופי בעובדה, שיש לנו חודש שלם להתכונן לשנה חדשה. ולחשוב, האמנם ניצלנו את הרגע? האם באמת התכוננו לשנה החדשה? או אולי, כמו שקרה לי לא פעם בשנים עברו, אלול עבר בלי שום ציון מיוחד או מחשבה חדשה, סתם אלול. האם האלול שלך היה סתם?
מספר לנו ר' נחמן מברסלב את הסיפור "מרב ובן יחיד": (הסיפור אמנם קצר אבל לא נביא את כולו)
"מעשה ברב אחד שלא היו לא בנים, אחר כך היה לו בן יחיד וגידל אותו...והיה [הבן] לומד ומתפלל תמיד רק שהיה מרגיש בעצמו שחסר לו איזה חיסרון ואינו יודע מהו. ולא היה מרגיש טעם בלימודו ובתפילתו, וסיפר לפני שני אנשים בני הנעורים. ונתנו לו עצה שיסע לאותו צדיק...והלך אותו הבן וסיפר לאביו... והשיב לו אביו: איך אתה בא לנסוע אליו הלא אתה למדן יותר ממנו ומיוחס יותר ממנו, לא נאה לך לנסוע אליו, לך מדרך זו. עד שמנע אותו לנסוע"
בהמשך הבן שוב מרגיש חיסרון, ושוב רוצה לנסוע לאותו צדיק אך אביו עוצר בעדו שוב ושוב. לאחר מכן אביו משתכנע, אבל דברים מוזרים קורים להם בדרכם. בהתחלה הסוס שעליו רכבו נופל, והמרכבה מתהפכת. הם חוזרים לביתם, אך מחמת אותו חיסרון הבן ממשיך ומפציר באביו שיסעו יחד. הפעם, הם פוגשים בסוחר שמשכנע אותם שאין להם מה לחפש את אצל אותו הצדיק. ואז אנו קוראים על המעשה הטראגי...
"וחזרו לביתם, ונפטר אותו הבן. ובא בחלום לאביו וראה אותו שהיה עומד בכעס גדול. ושאל אותו: למה אתה בכעס כל כך? והשיב לו, שיסע לאותו צדיק... והוא יגיד לך על מה אני בכעס..."
האב בטוח בהתחלה שחלומות שווא ידברון ואין בחלום כלום, אבל לאחר הישנות החלום הוא משתכנע ונוסע לצדיק. בדרך, הוא פוגש את אותו הסוחר שאומר לו שהוא היה בעצם מלאך חבלה שנועד לחבל בפגישת הבן והצדיק. ומסיים הסוחר ואומר: "...ואם היו מתוועדים יחד, היה בא המשיח".
עץ אגס/ רחל
יד אביב בקשר הזה... אדם מקיץ משנה
ורואה: מול חלונו
עץ אגס מלבלב:
ובן רגע: ההר זה רבץ על הלב
התפורר ואינו.
הן תבין: לא יוכל האדם באבלו התעקש
על פרחו האחד שכמש
בנשיבת הסתו האכזר –
אם אביב מפייסו ומגיש לו, חיך והגש
זר פרחים ענקי למו חלונו ממש!
ברשותכם, נדלג לרגע מסוף הקיץ לעבר העונה הכי פרחונית בשנה, האביב. נעשה שימוש לרגע בשירה הנהדר של רחל לראות שלושה סוגי אנשים המקיצים להם בשנתם באביב. יש, שכלל לא יראו את עץ האגס המלבלב, ימשיכו הם בשגרת חייהם האפורה בלי לשים לב בכלל לכל מה שקורה סביבם. יש שיראו את העץ הנהדר, אך ישכחו אותו כעבור רגע, במקרה הטוב יצלמו תמונה שאותה יכניסו לאוסף 'תמונות לשעה בה אני רוצה להיזכר בדברים יפים'. וישנו סוג שלישי של אנשים, ועליהם מדברת רחל, אנשים שרואים את העץ, נהנים מפריחתו, ומיד משתנה מצבם. הם מבינים שאי אפשר להיות עצובים בעת שהבריאה מציגה בפניך את מלוא הדרה, הם חיים את הטבע ואת הזמן בצורה מלאה והם יודעים להתאים את עצמם, כל פעם מחדש, למקום ולזמן שבו הם נמצאים.
גם באלול ישנו מצב דומה. אנו נתקלים במציאות נפלאה, מציאות בה מגיע המלך לשדה, בה מגיע הדוד לפתח הדלת ואומר לנו 'יקירי, בוא וצאו החוצה! הבה ונפגש קרוב ככל האפשר'. וגם בנקודה זו, נחלקים בני האדם. יש מהם, שכלל לא שומעים את הקריאה, יש מהם ששומעים אבל נשארים במקומם. אבל, משימתנו בחודש אלול, היא לשמוע את הקריאה ולשנס מותנינו ולפסוע החוצה אל המלך. זכינו והקריאה רק מתחדדת בראש השנה וביום הכיפורים, ואז גם אם לא תמיד שמענו את הקול, ולעיתים היה זה רק הד קלוש, כעת יש לנו הזדמנות נוספת להבין.
וזו גם הנקודה שהחמיץ בנו של אותו רב בסיפור שהבאנו לפני מספר שורות. הבן, שאמנם בתוכו פנימה רצה ללכת לאותו הצדיק, נתן לאחרים לדכא אותו. בגלל המניעות שהציב אביו בפניו החל הבן לשאול את עצמו יותר מדי שאלות מונעות 'מה אם יקרה לי ככה? ואולי בכלל אין טעם לפגוש את הצדיק?" ועוד הרבה שאלות כאלו. מעניין לראות שמי שמציע לו את הרעיון ללכת לצדיק אלו הם 'בני הנעורים'. במקום אחר, מגדיר ר' נחמן את המושג 'נער'. אפילו אם האדם זקן בשנים – אומר ר' נחמן – כל עוד יש לו את היכולת להתנער ולהשתנות, הרי הוא אוחז בבחינת נער. והבן של אותו רב, במקום לפגוש את הצדיק וביחד יזכו להביא את המשיח, ממתין ומחכה בבית. והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות, והבן מזדקן, ובחייו אין שום חידוש, עד שנפטר מן העולם.
באלול, המלך קורא לנו יום יום לצאת לשדה איתו. כל מה שנשאר לנו זה קצת להתבונן סביב, לראות בעיניים כנות את השדה שסביבנו, ועם קצת כנות, ועם קצת ראיה אמיתית, נזכה לראות את הדוד מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות... עד אלינו ממש.