המשפט הזה הוא חלק ממזמור מוכר ונפוץ. בכל סעודה חגיגית - שבת, חג, שבע ברכות - שרים את המזמור הזה של שיר המעלות. לחנים רבים חוברו לו, הוא פופולארי ואהוב. אך דומה כי רק מעטים מבין האוהבים לזמר את המזמור הזה ידעו להסביר את פשר המשפט הנ"ל אם יישאלו. מיהו נושא משך הזרע? מדוע ילך בבכי? ומהו הזרע?
ננסה לענות על שאלות אלה במאמר זה, ולבאר את העניין בהרחבה.
המזמור עצמו מדבר על הגאולה. "בשוב ה את שיבת ציון היינו כחולמים". חז"ל מלמדים אותנו שאת מזמור זה שרו אנשי עליית עזרא, שעלו לארץ בתום גלות בבל, בגאולה השניה. גאולה, אך לא שלמה. בגאולת עזרא נשארו רוב העם בבבל, ולארץ ישראל עלו רק מעטים - בכמות ובאיכות. לכן אמרו העולים: "אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" - אז, לא עכשיו. עכשיו אין זו גאולה שלמה, ולכן אין השמחה שלמה. זה אף נפסק להלכה: "אמר ר יוחנן משום ר שמעון בר יוחאי: אסור לו לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: אז יימלא שחוק פינו" (ברכות ל"א) - וביארו חכמי הדורות שהכוונה ב"אז" היא לגאולה השלישית, האחרונה - לביאת המשיח ובניין בית המקדש.
מכאן נבין את "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" המשך המזמור מדבר איפוא על הגאולה השלמה, בביאת המשיח. כשיתוקן עולם במלכות ש-די, שיכירו כל יושבי תבל במלכות ה בעולם - "אז יאמרו בגויים הגדיל ה לעשות עם אלה". אז אלה שזרעו בדמעה, יקצרו ברינה. אז יתבהר המהלך האלוקי הכולל מכל פינה בהיסטוריה.
ומיהו זה שזרע בדמעה? אם נדע מיהו הזורע, זה יפתח לנו את הפתח להבין מהו הזרע. מקובל להבין שהזורעים הללו הם עם ישראל, שלעתיד לבוא יזכו לקבל את שכרם, שלפום צערא אגרא; אך מהגמרא בע"ז עולה מבט עליון יותר, שהזורע בדמעה שלעתיד לבוא יקצור ברינה - הוא הקב"ה בעצמו: "מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה" - שמאז שחרב מקום שכינתו בעולם וגלו ישראל מארצם, אין לקב"ה שחוק בעולמו. ע"פ רעיון זה בהשלכה למזמורנו עולה שהזריעה שבמזמור היא הוצאת בני ישראל לגלות האחרונה. ולכן, לעתיד לבוא - כשיחזור עם ישראל לארצו, בביאת המשיח ובניית בית המקדש יחזור השחוק לפני הקב"ה, הקוצר ברינה.
לפי הסבר זה, עולה שהזרע עליו מדובר במזמור - הוא עם ישראל. המשמעות המילולית של "נושא משך הזרע", הוא - המעכב את גדילת הזרע, את השרשתו, את צמיחתו. נושא - מאריך, משך הזרע - זמן הגדילה. ומה דרוש לזרע כדי להשריש ולצמוח? מים, וזוהי התורה שנמשלה למים, כדברי חז"ל. ובגלות, זרע עם ישראל כמעט חסום ממקור מימיו, ובאמת כך אמרו חז"ל בחגיגה דף ה: "כיוון שיצאו ישראל לגלות - אין לך ביטול תורה גדול מזה".
מכאן שנושא משך הזרע, אלה אומות העולם שבמשך שנות הגלות ביטלו תורה מישראל. שבמשך שנות הגלות רדפו את העם היהודי ולא נתנו לו מנוח, באשר הוא. אלה הגויים שרדפו את העם היהודי גם בגשמיות וגם ברוחניות לכל אורך הגלות. נושאי משך הזרע - עיכבו ודחקו את צמיחת עם ישראל, את גדילתו, את התחברותו למקור חייו. ולעתיד לבוא הקב"ה ייפרע מכל נוגעי בישראל, מכל מבטלי התורה מעם ישראל, מכל גורמי הרע והרוע בעולם, מכל הקליפות העוטפות ומכסות את האור הגדול. ואין הכוונה רק למשנאי ה בעולם. הכוונה היא גם ליצר הרע, ולשרו של עשיו, ולגורמים הרוחניים המייצגים את הרע בעולם. כל מי שעיכב ומנע את צמיחת הזרע, שהאריך את משך הגלות, יידחה, ילך ויתרחק חפוי ראש. "ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות" - לעתיד לבוא יבטל הקב"ה את יצר הרע, ובילע המוות לנצח. וזהו "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע", שלא יהיה לו קיום יותר.
ולפיכך "נושא אלומותיו" זה המשיח, משיח ה שיבוא לקצור את פירותיו - ישיב את עם ישראל לעבודת ה, יבנה בית המקדש ויחזיר את השחוק לפני הקב"ה.
המשל הזה של עמ"י הנובל ומתרחק ממקור חייו, משל הזרע ההולך ונרקב בגלות עד שלבסוף יעלה ויצמח מהנקודה התחתונה, השפלה ביותר, מובא כבר בספר הכוזרי. כמו זרע הנרקב לכאורה אך מתוך הרקב הוא מוציא שורש וצומח, כך גם עם ישראל, מעצמות בלבד - כבחזונו המפורסם של יחזקאל, עצמות שאפילו צפורניים לא נשארו סביבם, מעצמות יבשות וקשות, משיא השפל - מנקודה זו יש רק עלייה; מנקודה זו מתחילה הצמיחה, הגדילה, עטיית הבשר וחזרת הרוח - תחיית המתים. מפורסם תיאורו של הגר"א בליקוטים בסוף ספרא דצניעותא, האומר שעמ"י בגלות נמשלו לעצמות, וככל שהגלות מתארכת הולכות העצמות ומרקיבות. "וכיום", כותב הגר"א, "לא נשאר מישראל אף לא הרקב והסחי שבעצמות". שפל המדריגה. אפילו לא הרקב, לא העובש של העצמות. רק שרידים מעופשים מתפארת ישראל שהייתה.
ונקודה זו, של הריקבון הגדול לכאורה, של ההשחתה המוחלטת כביכול, נקודה זו היא בעצם שלב השרשתו של הזרע בארץ, תחילת גדילתו מחדש. הזרע לכאורה נרקב, אך הריקבון הופך לשורש, פרח קמל ומתייבש הופך לפרי. הצמיחה מתגברת, נאחזת, גודלת. שיא הרקב והעיפוש, הוא התחלת ההתחזקות והגדילה.
לפי זה יכולים לבוא הגויים ולטעון שתפקידם היה חשוב והכרחי, ואין להטיל עליהם את העונש הזה. ובאמת, כבר ביארו חז"ל שכך יבואו ויטענו אומות העולם לפני הקב"ה. בתחילת מסכת ע"ז מסופר על המשפט הגדול שיערוך הקב"ה לאומות העולם לעתיד לבוא: "מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: למי שעסק בה - יבוא ויטול שכרה". באים ומתקבצים לפניו אומות העולם: רומי, פרס, וכו. כל אומה מצטדקת לפניו: "ריבונו של עולם, הרבה שווקים תיקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו - וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיתעסקו בתורה". והקב"ה משיב לכל אומה את מנתה: "שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם!". שכן אם באמת היו אומות העולם עושים מה שעשו לטובת ישראל, לא היו מונעים מישראל את המפגש עם מקור חייהם, עם המים החיים, עם התורה. אם היו אומות העולם פועלים מאהבת מרדכי, לא היתה זו גלות של ביטול תורה. "איזה הן ייסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה" (ברכות דף ה). ומה שנגרם מגלות זו ומאומות אלו תועלת לישראל, זה לא בגלל כוונה טובה מצידם או רצון לעזור לישראל. כל התועלת שנגרמה מהם במישרין או בעקיפין באה מהקב"ה, מהשגחתו הפרטית על בניו בני בחוניו, על עם ישראל. כך משיב להם הקב"ה על טענתם שהם הרבו כסף וזהב ועשו מלחמות לטובת ישראל שיוכלו לעסוק בתורה. הקב"ה משיב שאמנם יצאה בסופו של דבר (או בתחילתו) תועלת לישראל, אך ממי באה התועלת הזאת? מאומות העולם? "לי הכסף ולי הזהב, נאום ה צבאות!...מלחמות אני עשיתי!..". כל התועלת שיצאה לעם ישראל ממעשי הגויים, לא באה כתוצאה מרצונם הטוב כביכול, אלא רק מהשגחתו של הקב"ה והדרך שבה הוא סובב את המציאות.
ובסוף המשפט הארוך המתואר שם, מובא גם השחוק המוזכר במזמור שלנו, אותו שחוק שיחזור גם לפני הקב"ה לעתיד לבוא. לאחר שהגויים מבזים את עצמם ומגלים את קלונם, "מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן" - והם נדחים מטענתם, יוצאים בבושה, אבלים וחפויי ראש: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע"; ואין זו הענשה גרידא, אלא "מלא פניהם קלון - ויבקשו שמך, ה" (תהלים פ"ג), ואז, כשהעולם יוכשר - "בוא יבוא ברינה, נושא אלומותיו". זו הדיאלקטיקה הקיימת בין שתי נבואות מפורסמות של נביאינו אודות אחרית הימים; מצד אחד נבואת מלאכי לגבי הגויים: "כי הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושי רשעה - קש, וליהט אותם היום הבא אמר ה צבאות, אשר לא יעזוב להם שורש וענף" וכנגדו נבואת ישעיהו לגבי עם ישראל: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה... והיה ביום ההוא, שורש ישי אשר עומד לו לנס עמים" (ישעיהו י"א א, י). שתי נבואות מקבילות אודות אותו יום, יום הדין (המוזכר בע"ז כפי שהבאנו לעיל). שורש מול שורש. ענף שנכרת ונצר שצומח. "הלוך ילך" מול "בוא יבוא".
וכשיצא הצדק לאור, שתוודע בגויים - ולעינינו - מלכות ה בעולם כש"יאמרו בגויים: הגדיל ה לעשות עם אלה; - הגדיל ה לעשות עמנו!", כשיבולע הרע והרוע מהעולם - "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע", אז "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו", כשיורם המסך מעל מהלך השגחת ה את עמו ועולמו, כשיוברר קבל עולם ש"כל מה שעושה ה - הכל לטובה", יוודע שהטוב והרע מקור אחד להם, מאחד הם - "ביום ההוא יהיה ה אחד ושמו אחד".
"ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".