ראשית ישנו צורך להבין כי למרות האוירה 'הרוחנית' האופפת את תרבויות המזרח, הבודהיזם הינו לא יותר מאשר פיתוח של עבודה זרה. שורשיו הנפשיים של הבודהיזם נעוצים ברקבון שבתפיסה האלילית: עובד האלילים אשר אינו מבטא באומר-חייו את היחס הכולל אל החיים, ומתוך כך מתרוצצות בקרבו נטיות שונות המנוגדות זו לזו - חוסר יכולתו לאגדם במדיניות חיים אחת מביא לתחושת תסכול ולסתירה פנימית.
האליל משקף את נפש עובדיו: הסגידה לכוח חלקי במציאות וראייתו כחזות הכל, הינה ביטוי למעמד נפש המצטמצם בפן אחד בלבד של היש - מצב המאפיין את הטבע הבסיסי של אומות העולם. מכיוון שהחיים כוללים כוחות רבים ושונים - חוסר הנחת וההסתכלות הפסימית הינן מהותיות לנפש האלילית החד-גונית.
האדם האלילי מוצא בעצמו כוחות סותרים אשר אינם יכולים למצוא את מקומם במסגרת הכללית: הנפש חשה ברצון למסגרת משפחתית - מחד, ותביעה לתאוות מזדמנות - מאידך, מצד אחד שאיפה להתנהגות מוסרית, אולם בד בבד ישנם יצרים פראיים הגואים ועולים. כל זאת מביא למתחים פנימיים, ולחוסר יכולת לגייס את משאבי הנפש כולם לכיוון אחד.
המלחמה הפנימית בתוככי האישיות האלילית, אשר אינה רואה בחיים מציאות הרמונית כי אם מבוכה והתנגשות בין יצרים סותרים, מביאה לכך שהמבט השלילי הינו אופייני לתרבויות הגויים, היונקות מן התפיסה האלילית, "ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו (של הזמן) - רבות ומתמידות" (מלבי"ם איוב ב, יא). כלומר, בפולקלור העמים הטון הפסימי הינו הדומיננטי. הניכור האקזיסטנציאלי, הבדידות, הספק והחרדה - אלה הן תחושות החיים הבסיסיות.
"ונִרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח) - הנרגנות הפנימית קשורה לניתוק מן "אלופו של עולם" (רש"י על אתר) ולפירוד בין האידיאות, ומתוך כך, "לְתאוה יבקש נפרד" (שם יח, א) - מן הנפש הפירודית מגיעה הצלילה בתאווה (רש"י על אתר). באין אידיאל אחדותי אשר יכבוש וירתק אליו את מכלול האישיות, הולכות ומתעצבות תרבויות המנסות לספק נוחם זמני לאנושות על ידי פתיחת הסוגר בפני היצרים האפלים ביותר אשר בנפש האדם. פולחנים ברבריים כהעברת הבנים למולך, תאוות בשרים, התגודדות עד שפוך דם, ואף עשיית הצרכים - הולכים ומתמסדים כמרכז התרבות האלילית.
אולם באנושות ישנה תביעה קיומית, בלתי ניתנת לדיכוי, לממד הרוחני: משיכתו של האדם אל הרוחניות, והתביעה הערכית הפנימית תובעים את עלבונם. ההתכחשות לטבע הבסיסי של הנפש וחוסר הטוטאליות במבנה האישיותי, גורמים לאי-נחת ובלבול חריף, "והרשעים כים נגרש - כי השקט לא יוכל" (ישעיה נז, כ).
בעולם הברברי הקדום, שפעל בצורה אינסטינקטיבית וללא חשיבה, ניתן היה להמשיך את שטף החיים למרות כל אותן סתירות פנימיות. אולם, ככל שעוברים הדורות, ישנו תהליך אבולוציוני המעדן את נפש האדם: התרבות בכללה צוברת זכרונות קולקטיביים רבים יותר ויותר, וקמעא קמעא הופך האדם לבעל חשיבה ביקורתית. במסגרת זו מתפתחת השקפה ההולכת ומבררת כי מצבה של התרבות האלילית הינו רקוב בכל התחומים, הפנימי-רוחני והחיצוני-חושני כאחד.
לפיכך מגיעה האלילות אל השלב המתבקש הבא: "אל מחבוא הבודאיות, שהיא מוצאת את מגמת מנוחתה באפיסה ובאבדון המחלט" (אורות עמ' קיג) - הבודהיזם הינו פיתוח של התרבות האלילית: העולם האלילי, בייאושו ממציאת ההרמוניה בחייו, מנסה לחוות סיפוק בעולם הזה על ידי צלילה בתאוות חומרניות. הבודהיזם לעומתו, מיואש אף מן הסיפוק החושני, ומדמה למצוא את מנוחתו ב'הִתְאַיְּנוּת' - בכיליון המוחלט: "כוס הקצף על החיים ומרירותם, שהם תמצית המרגש של כלל המציאות, עולה הוא על כל גדותיו, וכל כלי השכל והרגש, האמונה והדמיון, מתמלאים בשאיפה אחת של חפץ-החפצים: להכחד ולהמחות באין שריד וזכר" (שם).
עכשיו נתמקד בסקירה ההיסטורית: ערש לידתה של האלילות הבודהיסטית הינו צפון מערב הודו, כחמש מאות שנה לפני הופעת הנצרות. על פי האגדה, בודהא, או בשמו הקודם סידהארתה, היה נסיך בממלכה אלילית בשם סאקיה, אשר גדל בתפנוקים, ללא לדעת דבר על פגעי החיים. בהיותו בן עשרים ותשע, יצא הנסיך מחוץ לארמון וחזה באיש זקן, איש חולה, גופת-מת ונזיר מתבודד. המפגש עם המציאות הקשה חולל מהפך בנפשו של הנסיך והביא להחלטתו לפרוש מן החיים. באחד מלילות התבודדתו של סידהארתה, 'בקע אור' והוא נעשה 'בודהא' (שטוף-האור), הכיר את 'דרך האמת', והחל להטיף את תורתו החדשה.
המשנה הבודהיסטית איננה שוללת את הפוליתיאזם (ריבוי האלים), כי אם מוסיפה מרכיבים נוספים אשר עיקרם הינו סגפנות ופרישות קיצונית, על מנת להגיע אל 'הנירוואנה' (כיבוי) - החידלון הגמור, "כל מה שאפשר לו להתהוות - אפשר לו גם לחדול", כדברי תלמידו הראשון של בודהא. לאחר כמה מאות שנים פותחה המשנה הבודיהסטית לכדי תיאוריית ה'מאהאיאנה' (הדרך הגדולה) אשר הכחישה לחלוטין את ממשותם של העצמים הנתפסים על ידי החושים וטענה להתקדמות בכוח המחשבה בלבד.
רעיונותיו של בודהא החלו להיות מופצים בין תרבויות האליל על ידי חמשת תלמידיו, אשר נשלחו על ידו "להיות נעים ונדים, לתועלת הרבים, מתוך חמלה על העולם, לטובתם, לתועלתם ולאושרם של האלים ובני האדם". עובדי האלילים בארצות המזרח נתפסו למשנה שאיננה סותרת את עולמם האלילי ונותנת, עם זאת, פורקן לתחושת התסכול והייאוש בצורתה הרדיקלית. מאז, החלו תרבויות המזרח להתנוון מבחינת סדרי החברה, הכלכלה והמדע, ולעומת זאת שימשו קרקע פוריה לפריחת המיסטיקה.
המשנה הבודהיסטית עברה גילגולים רבים במהלך הדורות והקיפה מיליוני אנשים ואלפי זרמים. מכל מקום מעמד הנפש העומד בבסיס כתות המזרח כולן - עיקרו הייאוש הטוטאלי ושנאת החיים. בעתיד, תיתן תפיסה תרבותית זו את רישומה בתרבות המערבית בפילוסופיות קיצוניות כשל שופנהאואר וניטשה, וניתן למצוא את טביעות אצבעותיה אף באידיאולוגיה הנאצית.
הרב קוק (אורות הקודש ב, עמ' תפח) מבחין בין הדתות המונותאיסטיות, הבודהיזם, האלילות וישראל: האלילות - הינה ההתמכרות לרשע ולהסתאבות החומרית, הבודהיזם - הינו הייאוש הטוטאלי מכל היש, הדתות משמשות כמצב ביניים - מיואשות אמנם מן הממד הארצי, אולם נושאות את עיניהן אל עבר העולם הרוחני, ואילו ישראל - שואפים להכליל את המציאות על כל רבדיה: "ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו. האחת - שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל. השאיפה השנייה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכיליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו. השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתייאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם. השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל, מבלי להשאיר גם צרור. לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב. ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקוותיו... ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור של הבודיסמוס, ובין היאוש למחצה של הנוצריות, הם משמשים באיזה אופן את הרשעה העולמית, ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות בממשיותה ונצחונה, כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת. ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים".