14 שנה לאחר שרב סרן בניה ריין נפל במלחמת לבנון השנייה, אמו, חגית ריין מסבירה שהזמן לא מקהה את הכאב, אך טוענת שדווקא הקורונה מוציאה מאנשים דברים טובים ועמוקים ובעיקר סיפורים חדשים על בניה ז"ל.
האם כל יום זיכרון יש את אותן תחושות קשות או שהזמן מקהה את הכאב?
"מבחינתי יום הזיכרון זה לא הנושא של בית העלמין, אלא דווקא המפגש עם האנשים, הסיפורים והזיכרונות שיש מבניה - לא בזמן שהוא מת, אלא בחייו. היום הזה הוא הזדמנות כי מהבוקר עד הערב מבקרים אצלנו מאות אנשים, וביום הזה זה מעין שבעה כזו. בשנה הראשונה לא ידעתי את זה, אבל בשנים שעברו נערכתי בהתאם נפשית ופיזית. אנשים מבקרים מהבוקר ועד ממש כניסת יום העצמאות, שאז אנחנו הולכים לבית הכנסת להגיד את ההלל. מגיעים חיילים שבניה הציל, חיילים שלו וחבר'ה שלו מהילדות. במשך השנה המעגלים הרחוקים יותר פחות מגיעים אלינו וביום הזיכרון זה הזמן שלנו ביחד. זה ההפסד שלנו השנה בגלל הקורונה, שאני מחכה לו כל השנה, כי כל פעם עולים סיפורים חדשים על בניה בתקופת התיכון ובזמן המלחמה. כל פעם באים חברים אחרים ומספרים סיפורים חדשים - זה מדהים שזה לא נגמר".
איך התחושות השנה?
"אני מרגישה שכולם יוצאים מגדרם בדרכים אחרות. כל הזמן שולחים לנו הודעות ומכתבים. לכולם יש עכשיו זמן, אז הם מוציאים בשבילנו דברים מהבוידעם וצצים דברים חדשים על בניה".
מה את חושבת על ההחלטה של משרד הביטחון לא לאפשר למשפחות השכולות לעלות לבתי העלמין הצבאים ביום הזיכרון בגלל נגיף הקורונה?
"'בחרת בחיים'. אסור לנו לשחק עם החיים, זה מובן מאליו מבחינתי. הקורונה פסחה מעל המשפחות השכולות? הן לא יכולות להידבק ולהדביק? איזה שטויות אלו. הבן שלי נהרג במלחמה בשביל שנמשיך לחיות ולא כדי שנדבק בקורונה. אני בבית שלי ושומרת על עצמי."
בניה ריין צילום: ארכיון צה"ל
משפחות השכולות מתרעמות על ההחלטה שמותר להפגין, אך אסור לעלות לקברים
"אני לא מתווכחת עם משפחות שכולות, הן מדברות מהרגש ולא מהשכל. שמעתי שאומרים 'בשעת הצפירה הוא יהיה לבד', הם כל השנה לבד בבית הקברות. אבל מבחינתי הם אף פעם לא לבד כי הם בם בלב ובנשמה ולא באבן. הם ציווי לנו את החיים ומבחינתי זיכרון זה מה הוא אמר וחשב ולא הבית קברות. האמת שאף פעם לא אהבתי בתי קברות ולא נעים לי שם. אני רוצה להיזכר בחיים - וזה גם מה שבניה היה רוצה. אוי ואבוי אם משרד הביטחון לא היה מקבל את ההחלטה הזו. אנחנו צריכים שאנשים יבואו, יידבקו וידביקו? חס וחלילה זה בכלל לא שאלה. אני מבינה את הרגשות של כל משפחה.
דווקא השנה מחבקים אותנו כל כך הרבה, אני מקבלת טלפונים מפה ועד הודעה חדשה שאני לא יכולה בכלל לנשום. הבית מלא פרחים בצבעי כחול לבן מכל הזרים ששלחו לי ואבנים יפות שילדים הכינו לשים על הקבר. כל השמן אנשים שואלים אותי אם להביא עוד משהו? אז אני עונה 'תביאו לי עוד בניה'.
עכשיו ירדתי לבית הקברות ופתאום ראיתי את הנכדים שלי, שלא ראיתי הרבה זמן, אז זה היה מאוד נעים. אף אחד לא שוכח לא אותנו ולא את בניה - מהאלופים ועד החיילים. אני חושבת שהקורונה הוציאה מאנשים לחשוב על דברים עמוקים של חוסן ונפש. זה יהיה יום זיכרון אחר, וכנראה שנזכור לנצח את יום הזיכרון הזה בתקווה שלא יהיו עוד כאלו".
בניה ריין ז"ל התגייס לצה"ל בסוף חודש מרס 1999 והוצב, כבקשתו, בחיל השריון שבו ראה שליחות של ממש. את קורס הקצינים סיים כחניך מצטיין. בסיום הקורס שימש בניה כ"גנן קק"ש" - מפקד וחונך בקורס קציני שריון. בפרוץ מלחמת לבנון השנייה היה בניה בתקופת מעבר בין תפקידים, עת סיים תפקידו כמ"פ טירונים בעוצבת "בני האור" ועמד ליטול את הפיקוד על פלוגה מבצעית בחטיבה 401. למרות זאת התייצב במפקדת חטיבה 401 והתעקש לקבל משימה. בסופו של דבר קיבל בניה פיקוד על כוח שמנה שני טנקים בצירוף כלים נוספים. במוצאי שבת, י"ט במנחם אב תשס"ו (12.8.2006), בעת שהיה בדרכו למשימת חילוץ נוספת של טנק פגוע בחרבת אל כסיף, נפגע הטנק שבו שהה בניה מטיל נ"ט שירה החיזבאללה, וכל אנשי הצוות נהרגו.
בניה היה בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרני שומרון. הוא הותיר הורים, ארבעה אחים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.