סבא שלי, הרב נריה, לבש לראשו כיפה שאני סרגתי.
היא הייתה לבנה ומושקעת, אבל יצאה מכוערת, וישבה לא כ"כ יפה על הראש. אני ראיתי את פגמיה רק לאחר זמן
אבל סבא שלי במשך שנה המשיך ללבוש אותה. לגאוותי, ולשמחתי.
הוא העריך את ההשקעה שלי וכנראה הקשר ביננו היה חשוב לו הרבה מעבר ליופי הכיפה.
בפרספקטיבה של זמן, אני יודעת להגיד שקשרים אישיים הייתה אחת מהעוצמות שלו. והיו הרבה.
סבא שלי השקיע במערכות יחסים משמעותיות. כל נכד ידע שיש לו מקום בלב של סבא
וכמחנך דגול, התלמידים הרגישו שאכפת לו מכל אחד מהם. הוא היה אבהי ואכפתי, התענין בעולמם הרבה מעבר למטרה שלשמה הם הגיעו. גם תלמיד שבא מסיבה של משמעת או בגלל דילמה מהותית. תמיד ידע לשאול על בני משפחה נוספים. על ההורים. על התרבות ממנה הם הגיעו. שנים אחר כך הוא זכר לפרטים את כל המידע הזה, וידע להמשיך את השיחה בדיוק מהפעם האחרונה, גם היא התקיימה במרחק של שנים.
עובדי הישיבה היו מוכרים לו אחד לאחד. הוא היה חלק מעולמם. שמח בשמחותיהם והצטער בצערם. לעולם לא עבר לידם מבלי לדרוש בשלומם. על אמת. מכל הלב
גלויות השנה טובה שלו היו לשם דבר. אישיות. לא ממוסחרות. עם הכתב המיוחד והברכות מהלב. כאלה שהרגשת שכשהוא החזיק את העט הוא ממש חשב על האדם אליו הוא שלח. מאות גלויות נשלחו מהבית הקטן בכפר הראה.
גם כילדה צעירה, ידעתי לזהות שהקשר שלו למשפחות תלמידי הישיבה שנפלו המערכות ישראל הוא מיוחד וקרוב. הוא דבר עליהם בדמע וכאב המשפחה היה כאבו. הוא נסע לשמחותיהם ולאזכרות בכל רחבי הארץ.
כל ספר שהוא העניק לנו, מתוך ספריו הרבים, היה מתקבל תמיד עם הקדשה אישית ומיוחדת. ברכות שמלוות אותי והרבה אחרים עד היום.
*****
סבא היה אדם של אנשים. וזו מהות שהיום מתחבאת אחרי רשימות תפוצה. הודעות ווטסאפ. ופוסטים.
מהות שהיא התשתית האמיתית לחברות.למשפחה. לקהילה.לזוגיות.להורות.
יהי זכרו הטוב,הקרוב והאישי ברוך.