עליזה פונתה מהבית בשלומי עם תאומות קטנות וקשיים רפואיים - והיא לא רוצה לחזור

נוסף על ההתמודדות המאתגרת של מפונים מהצפון ומהדרום, לעליזה יש התמודדות נוספת משלה. בגיל 54 היא הביאה לעולם תאומות, היום בנות חמש וחצי, ובעצמה מתמודדת עם פיברומיאלגיה (דאבת שרירים) ודלקת פרקים, שגורמים לה גם לנכות פיזית. השלוש פונו משלומי, זמן קצר אחרי תחילת המלחמה, והגיעו למלון בירושלים. "מאוד קשה לי ביום יום", מודה עליזה, "אני אישה עם נכות ושתי ילדות קטנות".

עליזה התפנתה תוך שעה בלבד. "בשעה ארבע שאלו אם אני רוצה להתפנות, בחמש הייתי על האוטובוס עם מה שהספקתי לקחת", היא נזכרת. בשבת שקדמה לפינוי דיווחו להם על חדירת מחבלים וביקשו להיות בשקט מוחלט ולכבות את כל האורות בבית. "לא ידעתי מה לעשות - איך אפשר להשתיק ילדות קטנות בשישי ושבת?". האירוע הזה גרם לעליזה להבין שהיא לא יכולה להישאר שם, בטח לא עם הדאגה והחרדה.

ארגון יד תמר צילום: יחצ

החיים בחדר אחד במלון

החיים במלון לא פשוטים לעליזה - הרעש בלובי, הילדים שלא מפסיקים לריב, המסגרות החינוכיות השונות והקושי להתנייד. אבל דבר אחד, לדבריה, הציל אותה לגמרי - ארגון "יד תמר". "לא הכרתי את הארגון לפני כן", היא מספרת לי, "וזה מדהים שהכרתי אותם. הם דאגו לי למישהי שתיקח אותי לקופת חולים, לבגדים וצעצועים לבנות, הם עזרו לי מאוד. אני כל כך שמחה שזכיתי, הם עושים את הכל מהלב על הצד הטוב ביותר".

אחד האתגרים הקשים ביותר במלון הוא להיות עם הילדות כל הזמן בחדר אחד. "אני לא יכולה להיות איתן בלובי כי ילדים רבים שם והן כל כך עדינות. אני לא רוצה שיהיו במצבים כאלה, אז אני נמצאת איתן רוב הזמן בחדר. ואז הן מתחילות לריב אחת עם השנייה, כי כמה אפשר להיות בחדר, וזה עוד יותר קשה לי", מתארת עליזה. גם לזה מצאו בארגון פיתרון, ושלחו לה נערות צעירות שיוציאו את הבנות לטיולים ולגן שעשועים.

הפחד לחזור לשלומי

מלבד הצרכים הכלכליים והפיזיים, בארגון מסייעים לעליזה גם בטיפול הרגשי והנפשי, בין השאר לבנות שהחלו לפתח חרדות בעקבות המצב. "הן היו אוזן קשבת ועזרו לי, היו שם בשבילי ואני מאמינה שעוד בשביל הרבה אנשים אחרים", מתארת עליזה את המלוות שלהן.

בתחילת השיחה בינינו, כששאלתי מהיכן היא בארץ, עליזה השיבה: "מהצפון כרגע". כשאני שואלת אותה האם היא מתכוונת לשוב לשלומי, היא משיבה בכנות: "תקשיבי, זה משהו שנמשך כמו מסטיק וזה יימשך עוד הרבה מאוד זמן, שם המלחמה עוד לא התחילה. בצפון אין לי עזרה כזאת, אין ארגונים כמו יד תמר, אז אני מנסה לקבל דירה בירושלים ולהישאר כאן".

ארגון יד תמר צילום: יחצ

"עליזה יודעת שהיא יכולה להתקשר אליי בכל שעה ובכל עניין"

אסתר, אחת המלוות אותה עליזה שיבחה לכל אורך השיחה, הגיעה לארגון אחרי שפרשה מעולם החינוך וחיפשה דרך לעזור למפונים. היא עובדת יחד עם שיר - שזכתה גם היא לפרגון אדיר - ויחד הן מסייעות בכל התחומים. "כלכלי, רגשי, חינוכי", מפרטת אסתר באוזניי, "כל צורך שעולה מהשטח". לצד כל אלו, אסתר מלווה את עליזה בייעוץ טיפולי אישי.

"אחד הקשיים עם המפונים", מספרת אסתר, "הוא שאנשים מגיעים לתקופה. את רוצה ללמוד את הרקע שלהם, להבין מאיפה באו ומה הקושי האמיתי, אבל הם מאוד זמניים". ובכל זאת, אסתר נענתה לאתגר במלואו. "עליזה יודעת שהיא יכולה להתקשר אליי בכל שעה ובכל עניין", מודה, "בכל נושא שהיא העלתה מצאנו דרך לעזור לה, עם ההבנה שזאת המציאות כרגע וצריך להסתדר".

"הם לא מחפשים מי שיאמץ אותם, הם צריכים אוזן קשבת"

עליזה תיארה את המלוות כמי שבאמת אוהבות את העשייה שלהן, ולא עושות זאת מתוך הכרח. קשה שלא להבחין בכך בשיחה עם אסתר. "יש לי קשר מאוד קרוב עם עליזה", היא מספרת, "אני מאוד מעורבת, היא משתפת אותי בהמון דברים". כשאני שואלת האם היא מרגישה שמדובר בעוד משפחה, היא מבהירה לי: "הם לא מחפשים מי שיאמץ אותם, הם צריכים אוזן קשבת. הידיעה שכשיש קושי - יש למי לפנות. אנחנו נותנים את הכלים והם מחליטים מה לעשות".

מיכי וסרטיל, המייסד של "יד תמר" מסביר שהעמותה נועדה מיסודה לסייע ולתמוך במשפחות חולים בסרטן ומחלות ממושכות אחרות, "אבל השיטה התמיכה החברתית שפיתחנו מתאימה לכל סוגי המשברים ויעילה. עשינו 'העתק הדבק' לטובת המקרים הקשים של המפונים". מיכי המשיך והסביר: "בפעילות שלנו אנחנו בונים חברה בריאה יותר עם דפוסי ערבות הדדית בפועל ולא רק כתאוריה. ומי כמו הישראלים רואה כיום שהאנשים הם הראשונים שיכולים לעזור תוך דיוק והתאמה לצרכים האינדיווידואלים של כל משפחה. זכינו ועכשיו אנחנו מזמינים את הרשויות המקומיות להזמין אצלנו הכשרות של צוותי מתנדבים. להקים צוותי תמר לקהילה כפי שעשינו כבר בכ-100 נקודות בארץ".