ראיון מיוחד יואב שורק: "המצב בהר הבית? רק החלטה שלנו, לא משהו להתבכיין עליו יותר מדי"

היחס שלו לצומות החורבן הוא רק קצה הקרחון בתפיסת העולם של הפובליציסט ועורך "השילוח", שטוען: "יש פה בעיה ואי אפשר לברוח ממנה" | בשבוע שמאגד לתוכו את ט' באב וגם את האזכרה של בנו שנרצח בפיגוע לפני שנתיים, הוא אומר: "אני בטוח שיש למוות של דביר איזו משמעות - דברים לא קורים סתם"

ישי אלמקייס, חדשות כיפה 18/07/21 13:05 ט באב התשפא

יואב שורק: "המצב בהר הבית? רק החלטה שלנו, לא משהו להתבכיין עליו יותר מדי"
שורק, צילום: חדשות כיפה

"אנחנו מדינה שעוסקת בשאלות קיומיות מאוד חשובות ועושה את זה לרוב בצורה מאוד שטחית": נראה שבמשפט הזה שאומר יואב שורק, יש כדי לתמצת אחוז נכבד מחייו ופועלו - הרצון לשיח מורכב ולא מתפשר. זה גם החזון שעומד מאחורי תפיסתו כעורך הראשי של כתב העת "השילוח", שמוציא יותר מ-1,200 עמודים בשנה, ששורק אמנם לא כותב בעצמו אך דואג לעבור על כולם: "אנחנו מעלים נושאים לדיון ברמה שלא נידונה, בניסיון לקדם תפיסת עולם שמרנית, יהודית, ימנית וציונית".

נראה שקורות חייו של יואב שורק שזורים היטב בנקודות רבות בתולדות התקשורת המגזרית והימנית בישראל. שורק, יליד רחובות, מעיד על עצמו שהתחיל לכתוב כבר בכיתה ה', למד במחזור ב' של הישיבה התיכונית 'נווה שמואל' באפרת, כשבמהלך לימודיו שם פרצה האינתיפאדה הראשונה. לאחר שהעביר שעות רבות מכיתה י"ב בבית המדרש של ישיבת "מרכז הרב" במקום שיעורי פיזיקה, אך טבעי היה שימשיך לשם אחרי התיכון, אך לאחר זמן קצר עבר לישיבת בית אל. אחרי שנתיים המשיך בעקבות רבו הרב בני אלון והרב חנן פורת לישיבת בית אורות, ואז לאפיזודה לא ארוכה בחיל התותחנים: "שירות קצר וחייל גרוע, לא הפרק המזהיר בחיי", הוא אומר. בהמשך לקח חלק בהקמת ערוץ 'תכלת' המנוח, ואחר כך התגלגל למקור ראשון, שם היה כשבע שנים.

שורק מספר כי זכה לעבוד עם מספר אנשים שהשפיעו עליו רבות וכבר הלכו לעולמם. "אורי אליצור ז"ל – אנחנו קרובי משפחה איכשהו, הוא האיש שהכניס אותי לכתוב בנקודה ובהמשך עבדנו ביחד במקור ראשון, קשר של הרבה שנים. הרב בני אלון ז"ל עוד מימי בית אורות, והשלישי זה חנן פורת ז"ל שגם איתו עבדתי ב'מעט מן האור'".

הרב בני אלון ז"ל. רחוב חדש ייקרא על שמו

הרב בני אלון ז"ל, לקח אותו למשרד התיירות. צילום: Yoav Ari Dudkevitch / FLASH90

אתה מרגיש את ההשפעה שלהם בחיים שלך?

"כן. בכתיבה זה מאוד אורי אליצור, מנטור בהרבה דברים, מה חשוב, מה לא, איך לכתוב, וגם קצת מבחינה פוליטית. ההשפעה של הרב בני מורגשת יותר בתפיסת העולם הכללית. הייתה לו גישה מאוד מעניינת, דתיות מאוד בריאה, לא מתוסבכת ולא מתנצלת. רואה את התמונה הגדולה ולא מתעסק בקטנות, קורא את הגמרא ואת חז"ל במישור יותר עמוק מהאחרים. הוא היה גאון, מהיר תפיסה". שורק מספר שלמרות עשר שנים של נתק כמעט מלא מאז הלימודים בישיבה, הרב אלון גייס אותו לעבודה צמודה במשרד התיירות, ומגלה כי מי ששידכה בינו לבין רחל אשתו היא לא אחרת מהסופרת אמונה אלון.

"צומות החורבן? יש פה בעיה ואי אפשר לברוח ממנה"

כשאני שואל את שורק על יחסו לצומות הוא נאנח. אין לו כוח לעסוק בסוגיה הזו שרבים רואים בו מוביל ופורץ הדרך: "השורה התחתונה מבלבלת. יש אנשים שמסתכלים על זה מאוד בביקורתיות ואומרים: 'איזה מין מנהגי אבלות אלה אם בסוף כולם יוצאים ומבלים?', ואפשר לומר: 'מה הקטע הזה של הבשר והמוזיקה אם הכול סבבה?' אבל אני חושב שיש בזה משהו מאוד יפה".

"המציאות היא שרחובות ירושלים שוקקים, אנחנו בחברת שפע, באחת המדינות המתקדמות בעולם ואי אפשר לברוח מהמציאות הזאת. לעשות כאילו אנחנו מאוד מסכנים זה לא אמיתי. מצד שני, עדיין נשארת התודעה של תשעת הימים: הצפת החסרונות והמודעות אליהם, כובד ראש והגבלות מסוימות. בסוף זה יוצר איזון שיש בו הרבה יופי. קשה להגן עליו מבחינת החשיבה העקבית אבל המציאות החברתית היא הרבה פעמים ככה – מלאת סתירות. יש דיסוננסים כל הזמן. לפעמים אתה משמר ערך מסוים ברמה סמלית גם אם הוא לא עובד. לפעמים בשורה התחתונה אני דן לכף זכות את המציאות שהיא מצד אחד צועקת שיש כאן גאולה בכל מיני מישורים, ומצד שני מתעקשת לשמר את מסגרת האבלות. אני כן חושב שעם כל החן שבזה, וזה מסר מורכב, יש פה בעיה ואי אפשר לברוח ממנה".

ט

ט' באב בכותל המערבי. צילום: Yonatan Sindel/Flash90

שורק אומר כי בעיניו המתח והבעיה הזאת בולטת ומורגשת יותר בצומות החורבן האחרים מאשר בט' באב: "כשאנחנו מסתכלים על הליין אפ של הצומות אנחנו מבינים שיש כאן תהליך הדרגתי, יש מצור, ואז שבירת החומות ובסוף חורבן בית המקדש. ההדרגתיות אומרת שעד שנבנה את בית המקדש הכול ימשיך כרגיל? אין שום משמעות לכל השלבים שעברנו בדרך? הרי החומות כבר לא פרוצות ואין מצור, אז לכאורה צריך לבטל את כל השאר ולהישאר רק עם ט' באב".

"מה הכי מפריע לי? זה שבדמיון הדתי שלנו, אנחנו מדמיינים איזה טקס חגיגי עם חצוצרות שהופכים בו את יום האבל ליום מועד, כמו בזכריה, ועד שזה לא קורה אנחנו מפטירים כדאשתקד. אבל כנראה שזה לא יקרה. אני מתקשה לדמיין שט' באב יימחק מלוח השנה ולכל החוויה של יהודים בגלות למשך 1,500 שנה לא יהיה שום ביטוי בלוח השנה. זה יהיה מאוד מוזר. גם אם מחר בונים את בית המקדש. אז מה? גם בבית ראשון כנראה צמו בט' באב".

אז איך לדעתך זה צריך להתבטא בפרקטיקה? צריך לשנות את ברכת "נחם"?

"קודם כל אני לא מתרגש מהדיונים על הנוסח, כי מראש זה דבר שאמור להיות גמיש. 'לא לשנות מטבע שטבעו חכמים', זה מכוון בעיקר לחתימת הברכה", אומר שורק ומציין שגם היום אנחנו משתמשים בשברי פיוטים שמצורפים אחד לשני. "אם צריך לשנות – משנים", הוא אומר ומציין שקהילתו ביישוב עפרה נוהגת אחרת: "אצלנו מקובל שלוקחים את הנוסח של ברכת 'נחם' ומסבים את התיאורים של העיר להר הבית", הוא אומר וממהר להדגיש כי, "אני לא מתרגש מזה, גם כי מצב הר הבית כיום זה די החלטה שלנו ולא משהו להתבכיין עליו יותר מדי, זה יכול להיות אחרת".

שורק טוען שייתכן וצריך לכתוב נוסח אחר, מגלה כי הוא בעצמו עסק בשינויי נוסחים בעבר ומראה לי את הסידור לתפילות מוסף שבת וחג שכתב. "הנוסח המוצע בזה מושתת על הנוסח המקובל ותיקונים הכרחיים ביותר בלבד, הן על פי השכל הישר והן על פי נוסחאות ארץ ישראל", כך נכתב בהקדמה לסידור שיחגוג יום הולדת 11 בראש השנה הקרוב. "שנבנה מקדשך מהרה, ועל מזבחו נעשה ונקריב לפניך", נכתב שם בברכת 'העבודה', ולטענתו זה נוסח שקיים גם בנוסחים אחרים. אם התעניינתם, הסידור הזה הופץ רק בקרב חברים ומכרים קרובים שביקשו לקבל זאת משורק.

"ברור לי שיום ירושלים יתבטל מהעולם", אומר שורק ומבהיר: "אתה יכול לתחזק אותו מגזרית אבל הוא לא יהפוך להיות חלק ממועדי ישראל. ויום השואה לא יהיה בעשרה בטבת כמו שהרבנות הראשית רוצה, יש דברים שכבר נקבעו והפכו להיות מנהג ישראל. ככה אני גם חושב שט' באב לא יתבטל". שורק מוסיף ומספר כי, "ליד שער יפו יש שלט שנחקק בתוך הסלע בו כתוב: 'שופצה החומה בתש"ל - 1970 ונשלם בנייתה בי' בטבת'. הנה הרסו את החומה ובנינו מחדש אבל זה לא מעניין אף אחד. אנחנו סוגרים את אותן פינות אבל זה עובר לידנו".

"עבורי ט' באב זה ט' באב, עם כל מנהגי האבלות", מבקש להבהיר שורק למי שעוקב אחרי מאמריו והפוסטים שלו ברשתות החברתיות ויודע שבשאר צומות החורבן הוא צם רק חצי מהיום. "אני כן חושב שצריך לקחת בביטויי האבלות את הדעה המקלה במקרה שיש, כי באופן כללי אנחנו לא סובלים מעודפים של שמחה אז זה לא כל כך חשוב שנבאס את עצמנו יותר מדי. בפועל – בט' באב עצמו וברוב הדברים של תשעת הימים אני מקפיד עליהם. אני יושב וישן על הרצפה, קורא את סיפורי החורבן ולא עובד. כל מה שמקובל".

"יש איזה מחיר שאנחנו משלמים כדי לחיות בארץ הזאת"

לפני שנתיים, בז' אב, משפחת שורק קיבלה את ההודעה הנוראה מכל, כשבתום שעות של חיפושים נמצאה גופתו של בנם דביר ז"ל סמוך למגדל עוז ולישיבת "מחניים" בה למד, לאחר שנרצח בידי מחבלים. ביום שישי האחרון ציינה המשפחה את האזכרה בעלייה לקבר.

יש איזה חיבור אצלכם בין האבל האישי והפרטי לימי האבל הלאומיים?

אני לא יודע לומר איך זה מתחבר בדיוק, זה די צועק הרי קוראים לו "דביר", הוא נולד בי"ג אב לכן קראנו לו ככה. זה כמעט היום הולדת שלו, הוא כמעט השלים את שנותיו. ובוודאי שכשהוא נהרג זה מאוד הורגש וכך גם במהלך השבעה.

יואב ורחל שורק בחנוכת המטע על שם בנם דביר ז"ל

יואב ורחל שורק בחנוכת המטע על שם בנם דביר ז"ל. צילום: Gershon Elinson/Flash90

"זה רק יום השנה השני שלנו, אז אני לא יודע לומר כמה זה משתלב. אבל אי אפשר לברוח מזה, יש כבר אווירה כללית של תוגה". כהרגלו שורק מבקש להציג מבט מורכב גם בסוגיה זו: "אם רואים את זה בצורה של השפלה לאומית גדולה, שבן אדם הולך לתומו וקמים עליו להורגו בלב אזור יהודי אז אתה יכול לחבר את זה לימים האלה", הוא אומר ומכוון לחמו, הרב שמואל בנימין הרלינג ז"ל שנרצח חודשיים בדיוק אחרי הברית של דביר, בכ' בתשרי תשס"א, מירי מחבלים בהר עיבל.

 "כשחמי נהרג", מספר שורק, "הייתה הרגשה כללית של השפלה לאומית מאוד גדולה כאילו דמנו הפקר, עד שבאה חומת מגן לקח המון זמן. ואחרי שהוא נרצח אמרנו: 'הקב"ה עשה איתו חסד כי הוא היה משתגע'. הוא היה לוקח קשה את המציאות של אוטובוסים מתפוצצים, שלא נותנים ליהודים לחיות, שהממשלה לא עושה כלום ו'איפוק זה כוח' וכל השטויות האלה שהיו אז. אני חושב שאם זה היה קורה בתוך סיטואציה כזאת, הייתי מרגיש יותר את ה'תשעה באביות' הזאת".

"אמנם מה שקרה לדביר זה בושה וחרפה שדבר כזה יכול לקרות", אומר שורק ואפשר לשים לב שהדיבור על דביר ז"ל מוציא ממנו צד אחר, רגיש יותר, "אבל זה היה ברקע של תקופה ואווירה אחרת. לא סתם הוא לא פחד ללכת שם. לכן זה הביא לתשומת לב גדולה. אז אני אישית מרגיש שקרה לנו אסון, אבל יש איזה מחיר שאנחנו משלמים כדי לחיות בארץ הזאת. דווקא המדינה לא הפגינה חולשה נוראה", הוא אומר ומכוון לכך שיומיים בלבד אחרי הרצח הנורא נתפסו שני המחבלים, ושלושה חודשים לאחר מכן נהרסו בתיהם. "יש גבול כמה המדינה יכולה להגן ולאבטח ועדיין תמיד יהיו מקרים כאלה, ואני פחות חש את זה בחרפה לאומית וזה פחות מתחבר לי לימים האלה. השכינה לא נטשה אותנו, זה לא משהו כזה של הפקר", אומר שורק ומדגיש: "אני בטוח שיש לזה איזה משמעות - דברים לא קורים סתם".

הספר על דביר ז"ל

הספר על דביר ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

בשנתיים האחרונות עסקה המשפחה באיסוף סיפורים על דביר ז"ל, סיפורים שיש בהם כדי לנחם ולשמוע עוד קצת על הדמות שמתגלה כמיוחדת בנוף, דרך הצניעות, ההקשבה ונתינת המקום לסביבה, בטח בקרב בחורים בני 19. מי שגויסה למשימה היא העיתונאית עפרה לקס שכתבה, אספה את הסיפורים מחברים, מכרים קרובים ומשפחה, ובעיקר למדה את הסיפור של דביר. "זה הבן שלנו ולא רצינו לספר על איזה דמות מופת, ובהתחלה גם רצינו שזאת תהיה חוברת ולא ספר אבל זה גדל וגדל, והגענו למסקנה שהחומר שווה את זה", מספר שורק.

"הדגש בספר הוא מה דביר הביא לעולם. למדנו מזה הרבה, ראינו את זה גם בשבעה ומסיפורים של חברים. תכונות שלא מדברים עליהם: הקשבה, ביטחון עצמי שמאפשר וענווה. בדברים שכתבתי לאורך השנה אחרי שדביר נהרג, אמרתי על מה אנחנו בוכים? למה אנחנו מתגעגעים? לאור שהיה. אז בואו נמצה את מה שאפשר ממה שהיה, ובואו נשתדל לראות את האור ממי שאיתנו. הרבה פעמים מגלים את זה מאוחר מדי".

אמרת שאתה לא רוצה שזה יהיה "ספר של התרפקות", איך עושים את זה?

יש מתח, כי מצד אחד אתה רוצה לתת את סיפור החיים, אבל מצד שני הדגש הוא אנקדוטלי, החבר הזה מספר ככה והחבר הזה מספר ככה, ועולה דמות דרך הסיפורים. זה לא לגמרי ביוגרפי. לקחנו דברים משמעותיים, שיש בהם ללמד. הכנסנו גם דברים שהוא כתב ביומנים שלו והרבה מהתמונות שמנו בשחור לבן כדי שלא יגנבו את הפוקוס. 

הספר על דביר ז"ל. לא רצו ספר של התרפקות

הספר על דביר ז"ל. לא רצו ספר של התרפקות. צילום: באדיבות המשפחה

"היום שהמובילים הגיעו לבלפור הוא יום חשוב"

שורק, בן 51, גר בעפרה, נשוי לרחל ואב לשבעה, הוא ימני בתפיסותיו הפוליטיות והכלכליות, אך נחשב לפרגמטיסט, כשכבר מספר שנים הוא מבקר התנהלותו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו וקורא להחלפתו. 

איך אתה מרגיש עם הממשלה הנוכחית?

מאוד מוקדם לדעת, אבל יש כמה דברים שקיווינו שיקרו, וכבר קרו. כמו ההתנהלות העניינית, המדינה נראית יותר מנוהלת, יש קשר בין השרים למשרדים שלהם. לפני כן היה לנו שואו של איש אחד. זה היה מטורף. נתניהו לדעתי משוכנע באופן עמוק מאוד, בתודעת שליחות שהיותו ראש ממשלה זה מה שמבטיח את שרידותה של מדינת ישראל. בלי זה היא תחרב או תושמד. קודם כל חשוב שהוא הבין שזה לא ככה. זה מסוכן. קצת מזה כן צריך. כדאי שיהיה מישהו עם מסירות טוטאלית, אבל הזיהוי הזה בשלב מסוים נהיה מסוכן.

למרות הביקורת הגדולה נגד ראש הממשלה לשעבר, שורק מבהיר כי הוא "ממעריציו הגדולים", וטוען שנתניהו הוא "מנהיג בקנה מידה מדהים ועשה המון. הוא הפך את ישראל למעצמה בתקופת שלטונו, עד אז ישראל הייתה מדינה 'בסדר', שורדת". שורק מסביר כי, "מבחינה מדינית ומעמד בינלאומי, נתניהו הוא אחד המדינאים הכי חשובים בעולם. אני מאוד מעריך אותו על הברית שלו עם ראשי ממשלות ממזרח אירופה שהשמאל אוהב לשנוא ושבלמו את ההגירה שם".

מה ששבר את קש הגמל מבחינתו של שורק הוא תיקי נתניהו, לא כי הוא חושב שיו"ר האופוזיציה אשם בהכרח אך לדעתו, "הערבוב של העניין האישי עם הציבורי הגיע למצב מאוד מסוכן". עוד שיטה של נתניהו ששורק מבקר היא תשלום פרוטקשן בכל תחום כדי להביא לשקט תעשייתי, דבר שהתפוצץ לטענתו בזמן המבצע האחרון בעזה: "מה שקרה בשומר החומות עם ערביי ישראל זה תבשיל שנתניהו בישל בהזנחה שלו במשך הרבה שנים, גם של המשטרה. נהיינו מדינה בפרוטקשן ועל זה אנחנו סומכים. זה מה שאנחנו עושים בעזה: ניתן לכם כסף ולהחזיק את הגופות של החיילים – ובתמורה אל תירו עלינו. זה בעיקר מתבטא בתחומי הפנים שלא עניינו את נתניהו, והיה לו נוח. גם מול החרדים: ניתן להם כל מה שהם רוצים כדי שיהיו בני ברית שלנו. איפשהו זה מתפוצץ".

שורק מסביר כי למרות שהוא מתעב את את תנועת "רק לא ביבי" ואת "קריים מיניסטר", בעיקר בשל השנאה העמוקה שלהם שהגיעה ממקומות לא טהורים, בסוף – זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך: "זה שיש ביקורת לא מוצדקת על נתניהו לא אומר שאין ביקורת מוצדקת. היינו צריכים לסיים את הסאגה הזאת. היום שהמובילים הגיעו לבלפור הוא יום חשוב, וביום שנתניהו הבין שהוא לא ראש ממשלה ראית איזה אנרגיות יוצאות מחדש למנהיג. בינתיים הממשלה הזאת, בצמתים שחששתי שהם ילכו למקום לא טוב – זה לא קרה.

איזה צמתים?

בתגובות שלהם לבלוני התבערה, הסיפור של מתווה אביתר, ואפילו התגובה לשגרירות ארצות הברית, כשהיה אפשר לצפות למשהו יותר חששני ופוזל לכל מיני מקומות, יש כאן מדיניות הרבה יותר ימנית מנתניהו. אין לי ספק שנתניהו היה מפנה את אביתר. אני גר מטר מתשעת הבתים בעפרה ורואה את עמונה מול הבית כל הזמן. היינו בסרטים האלה. ואני לא רוצה להיכנס לסיפור של חוק האזרחות כי זה מטורף לגמרי. 

"אני מוטרד", אומר שורק, "אני מרגיש שיש תגובה מאוד מוגזמת, אמוציונלית, נבגדת והיסטרית והיא כשלעצמה מזיקה".

מי מגיב ככה?

מי שטוען שרק הוא הימין. הייתה לי שיחה של שעה וחצי עם שמחה רוטמן והתכתבויות עם בצלאל סמוטריץ', ואני רואה את מה שהוא כותב ואני מרגיש שהם איבדו את הצפון, הם התחרפנו לגמרי. זה מרגיש כמו תומכי טראמפ שלקחו להם את טראמפ. הם מנפחים כל דבר בצורה מטורפת, לא רואים שיש עוד צדדים ובעיקר מלאים בכעס נוראי, שיכול להיות שהיא מוצדקת אבל יש לנו מדינה לנהל, אנחנו לא עסוקים בחשבונות בתוך ציונות הדתית. תירגעו, כבר קרו בעבר תכסיסים פוליטיים ושינויי שלטון במדינה.

אתה עצמך לא היית שלם עם זה. קראת לזה "שקר".

אני השתכנעתי שסמוטריץ' צודק. בנט מההתחלה רצה את הממשלה הזאת ולא ממשלת ימין, וזה סותר דברים שהוא אמר והתחייב עליהם. איילת שקד טוענת שזה לא נכון ולא היה אפשר להקים ממשלה עם הליכוד. יכול להיות שבנט שכנע אותה במשהו לא נכון ויכול להיות שסמוטריץ' מייפה את ההיתכנות לממשלת ימין שלא הייתה חד משמעית, בעיקר הפריע לו שבנט רצה שזה לא יהיה אפשרי. אבל אני לא חושב שזה כל כך משנה מה הוא רצה, אם זה היה אפשרי הוא היה מצטרף לזה. ציבורית לא הייתה לו ברירה. כל צעד שהממשלה הזאת תעשה מהמרכז וימינה – הוא צעד הרבה יותר חשוב מאשר אם נעשה על ידי ממשלת ימין, יש לו מכפיל כוח.

מה המשימות הקריטיות של הממשלה הזאת?

"ביטחון אישי, פרוטקשן, משטרה", הוא עונה מהר, "זה חייב טיפול שורש. גם פשיעה חקלאית והאלימות בחברה הערבית. גם מתווה הגיור, מתווה ניסים זה חשוב מאוד בטווח הארוך לעם ישראל. ברור לי שצריך ללכת למקום יותר מאפשר של גיור, אבל מצד שני לא ברור שהציבור שמיועד לזה בכלל רוצה להתגייר ולכן לא בטוח שזה כל כך חשוב. מה שאני חושש מהממשלה הזאת זה אם היא תמסמס את ההישגים של נתניהו בתחום המדיני, שזה בעיקר לדלג מעל הסוגיה הפלשתינית לטובת הקשרים עם מדינות ערב שזה מפתח חשוב. נתניהו היא צריך את טראמפ בשביל זה, לבד הוא לא היה מצליח. אגב, נתניהו מתנגד סדרתי ועקבי לריבונות. לא האמנתי לו פעם אחת כשהוא אמר שהוא יחיל ריבונות כי ידעתי שאידיאולוגית הוא מתנגד לזה".

"כבר שנתיים-שלוש אני כותב שנתניהו צריך ללכת וברור לי שמי שייכנס בנעליו – הן יהיו גדולות עליו", אומר שורק ומבהיר: "אנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם על זה מחיר. אני מקווה שזה לא יהיה במקומות קריטיים מדי".

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר