שוויון בנטל. זה הנושא החם האחרון. כולם עסוקים בחיפוש אחר דרכים לגרום לחרדים להתגייס לצבא, לצאת לעבודה, ולתרום את חלקם להחזקת המפעל החשוב שנקרא מדינת ישראל. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל הטיעונים לכאן ולכאן, אלא להצביע על הנחת היסוד שנמצאת בבסיס כל הטיעונים - ולהעמיד אותה בסימן שאלה.
הנחת היסוד עליה נשענים כולם, היא ההנחה שאכן ישנו נטל. דהיינו, שלמדינת ישראל יש צרכים כלכליים וביטחוניים מסוימים שעליה לספק, ולשם כך עליה להגיע לרמת הישגים מסוימת. אבל הקביעה מה הם צרכיה של מדינת ישראל, אינה מובנת מאליה; היא נגזרת מחזון אידיאלי כלשהו, אליו שואפים להגיע אלה המדברים על אותו הנטל. השאלה היא, האם אותו חזון הוא אכן החזון הבלעדי האפשרי? האם אכן אליו ראוי לשאוף?
משל למה הדבר דומה? למשפחה המנסה לתכנן את התקציב שלה. תכנון התקציב וההחלטות המעשיות הנובעות ממנו, הם פועל יוצא של רמת החיים אליה שואפת המשפחה. אם האידיאל של אותה משפחה הוא חיי עושר יוקרתיים, המסקנה היא ששני בני הזוג צריכים לעבוד במקצועות מכניסים, שראוי להביא לעולם מספר ילדים מצומצם, וכן הלאה. לעומת זאת משפחה שהחזון שלה הוא אחר, ומעדיפה למשל חיי רוח על פני רווחה חומרית, תגיע למסקנות שונות לגמרי.
מה החזון של מדינת ישראל, של עם ישראל? אם לשפוט לפי המסרים של השיח הציבורי, החזון הוא להיות מדינה מערבית מתקדמת, משגשגת בתחומי ההיי-טק, התעשייה הצבאית, תעשיית החלל וכו'. מחשב ואייפוד לכל ילד, נציגות במוסדות אקדמיים בכירים בעולם, פרסי נובל ומדליות אולימפיות - אלו הדברים שנחשבים להצלחה ולהישגים. וכדי להגיע אליהם, צריך לעמוד בנטל מסוג מסוים.
אבל עם כל הכבוד וההערכה הכנים לתחומים הללו - האם זהו באמת האידיאל אליו צריכה לשאוף ישראל? האם זהו חזונם של הנביאים? האם הישגים מדעיים וחומריים, חשובים ככל שיהיו, הם הערכים עליהם מחנכת התורה?
בואו ניקח, רק כנקודה למחשבה, מודל אחר לחיקוי, במקום מדינת ההיי-טק המערבית. מודל רוחני יותר. אולי משהו כמו טיבט, ש-20% מתושביה מקדישים את חייהם לעבודה רוחנית במנזרים, כששאר הציבור תומך בהם מתוך כבוד והערכה; או אולי כמו קהילות האיימיש באמריקה, שוויתרו על מרוץ ההישגים הקדחתני של המערב, לטובת אורח חיים פשוט ורוחני יותר. אולי דווקא הדגמים הללו, בהתאמות כאלו ואחרות, יכולים להוות עבורנו מקור להשראה?
בואו נדמיין מדינת ישראל אחרת. מדינה שהחזון שלה אינו כלכלה וטכנולוגיה, אלא רוחניות, חוכמה וקדושה. לשם כך היא מוכנה לוותר על רמת החיים המודרנית, ולהאט את הקצב של המרוץ להישגים. החיים במדינה הזו פשוטים יותר, רגועים יותר, מחוברים יותר לטבע. כן, מותר גם לנסוע בעגלות וסוסים. החיים מתנהלים בקהילות שיתופיות, והמשפחה המגובשת היא אבן היסוד האיתנה של החברה. אנשים לא מחוברים 24 שעות לשטיפת מוח ווירטואלית מהאינטרנט ומהסמארטפונים למיניהם, אלא מקדישים את זמנם הפנוי ללימוד, להתבוננות, לתפילה ולחיי משפחה וחברה. מי שיכול, יושב בישיבה ומקדיש את חייו ללימוד תורה ועבודת המידות, ושאר הציבור רואה לעצמו זכות לתמוך באותם אנשי קודש, עליהם גאוותו. מדינת ישראל הזו לא משווקת לעולם מזל"טים ואפליקציות, אלא הדרכה רוחנית ומוסרית, ומלמדת כיצד לאזן את החומר עם הרוח בלי שהאחד יבוא על חשבון השני. היא חיה בשלום עם שכנותיה המוסלמיות, מתוך הכרה במשותף בין שתי הדתות האברהמיות, ומתוך שאיפה משותפת לבנות אלטרנטיבה ערכית, דתית ומסורתית, למערב המחולן והחומרני.
האם החזון הזה אינו קרוב יותר לדברי התנ"ך על "ממלכת כהנים וגוי קדוש", על "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"? ההשתלבות בעולם המערבי העניקה לעם ישראל הרבה תועלת חומרית, אבל דלדלה את הרוח. ההסתאבות וההתנוונות הרוחנית ניכרות בכל פינה, ובכל שכבות הציבור. משפחות מתפרקות, שחיתויות מתפשטות, ואנשים חיים בדיכאון וייאוש. גם מי שיש לו עושר, לא מגיע לאושר. אולי אם כן, במקום לדבר על שוויון בנטל, נשאף להחליף את הנטל - להפחית בחומר ולהוסיף לרוח?
כן, אני יודע שזה נשמע דמיוני. ממש כמו "אלטנוילנד" של הרצל. ואף על פי כן - אם תרצו...