יש לי חברות שבביתן אין טלוויזיה, אין אינטרנט. לא שומעים גלגלצ ומסננים בקפידה ספרים מהספרייה ועיתונים. עולמם תחום ומסוגר רק בתורה, סיפורי צדיקים ושעורי רבנים. אני, שמילדותי קבלתי חינוך דתי אך גם חובק עולם במידה זו או אחרת, מוצאת את עצמי במשך החיים מדלגת בין הטיפות, מסננת פה ושם, לא מוכנה לוותר על תרבות עולמית, עד, עד שאני שומעת בחדשות על הנערות והשמועות עם הזמר האנונימי ודמי קופא בעורקי.
בשנה שעברה כשתכנית דה וויס הפעימה את הנוער, ונערה תלמידת אולפנה לקחה חלק בתחרות, לא התעמקתי בנושא. הספור של מנטורים לצעירים כישרוניים מצא חן בעיני, הוא נשמע לי חינוכי. עכשו סימן שאלה גדול ניצב לו באוויר, מרחף מעל התחרויות הללו. מה קורה מאחורי הקלעים? למה עלול להיסחף התפקיד של המנטור?
אז כל תופעת המוזיקה הזו, זו עבודה זרה? עבודה זרה כפי שהגדירו אותה חז"ל? כי אנחנו כבר יודעים שיש רייטינג, ויש אלילי זמר, ויש נערות היסטריות שמנופפות ידיים הנה והנה באקסטזה בהופעות של זמרים- זו עבודה זרה זו כמו בימי היוונים? המכבים? הודו והארי קרישנה? ואנחנו, מה מקומנו בכל הספור הזה?
הבמאי דורון צברי כתב פעם מאמר בנושא הבידור, עם בקורת חריפה על תכניות הטלוויזיה. המילה בידור , כתב צברי, משמעותה בעברית פיזור. כמו- שערותיה התבדרו ברוח.
הבידור- כל תפקידו לבדר, כלומר, לפזר לצופים את הדעת, את השכל, טען צברי. הוא שאף לתכניות חכמות, מעשירות, מרחיבות את הדעת.
פיזור שכלם של הצופים, זו מטרת ערוצי הטלוויזיה. על זה הם חושבים, כך הם עושים כסף והצופים הטיפשים, כצאן ללא רועה, כחומר ביד היוצר, יושבים מול המסך ומוחם מתפזר לכל עבר.
פיזור השכל הזה כנראה לא פוסח על אף אחד, לא על מבוגרים באים בימים ובטח שלא על הצעירים, או הצעירות.
לנערות צעירות יש סוכנים רבים לסוציאליזציה, בעברית 'חיברות', לזמרים ורייטינג והופעות מוזיקליות. גם ההורים שולחים את ילדיהם הכישרוניים לתחרויות. הם גאים בילד-הזמר, ומתקבל הרושם שיותר טוב שתהיי זמרת או מקורבת לזמרים מאשר תצטייני בלימודים. לא פלא שהן בטוחות ש" מי ידמה להן ומי ישווה להן אם הן 'זכו' במשכבו של אותו אליל? או קרובו?"
ה' ישמור.
לבי בוכה עליהן ולבי בוכה עלינו. האם אנו מנסים להכשיר את השרץ? יש קולנוע דתי ויש תיאטרון דתי ויש ערוץ הדברות וערוץ מאיר. יש מוסיקה דתית ויש זמרים חוזרים בתשובה. כבר הוכתמה המוסיקה בספור הזה. מוסיקה, שלפי הסוד מקורה במקום גבוה, הידרדרה לפתע לפי תהום. תהום רובצת תחת, גילוי עריות, ותאוות בצע.
הספור הזה של הנערות והזמר התיז כתם מכוער, אפרורי על הכול. על המוסיקה, על היצירה באשר היא, על הניסיון הקשה של אמנות שתהיה קשורה לקודש.
הספור הזה מעורר קושיות ותהיות. אם לא שווה לו לאדם להישאר בעולם סגור של תורה וסיפורי צדיקים. אם שווה המחיר של אובדן התמימות בשביל הפתיחות והנאורות. ואיפה הסיפור הזה פוגש אותנו לקראת חנוכה, על יוונים, מכבים, חשמונאים ומתיוונים, ואיפה בדיוק אנחנו נמצאים?