אני זוכר את הרגע ההוא, המפחיד, בהיר וחד. הייתי בן 12-13. אולי פחות, אולי יותר. הפחד טשטש את הזיכרון. חזרתי הביתה בשעת לילה, לבד. בסיבוב חיכה לי בחור גדול, שאיני מכיר. ערס. לא עשיתי לו כלום, ילד טוב ירושלים שכמותי. אבל הוא שאל אותי מה אמרתי, וניסיתי לענות לו שלא אמרתי לו כלום. הוא שאל אותי למה אני משקר, והסברתי לו, בלי נחת בכלל, שאני לא משקר.
הוא הסתכל עלי והתקרב. מבט רעב בעיניים שלו. ובעוד אני מנסה להסביר, ולהתנצל על מה שאין לי מה להתנצל עליו- הוא התחיל להרביץ לי. "בשכונה שלנו", הוא הסביר לי, "אתה תתנהג כמו בן-אדם". כך הוא צעק עלי בעוד אגרופו הקמוץ מכה בבטני הרכה, שעוד לא הורגלה במכות. ניסיתי להסביר, הוספתי מילים. והוא התעצבן יותר. ביקשתי סליחה, הצעתי לו שלום. הצעתי ללחוץ לו את היד. שום דבר. המכות המשיכו.
בשלב מסוים עברה שם חבורה של אמריקאים. הם היו רבים, ודיברו בקולי קולות. זה כנראה הלחיץ אותו אז הוא עזב אותי. את הדרך הביתה העברתי בריצה.
* * *
אני לא רוצה שאף אחד יחטוף מכות. אבל אני חושב שאם כמה מהמנהיגים שלנו היו עוברים סיפור דומה, הם אולי היו מבינים משהו בהתמודדות עם ערסים, בשכונה המסובכת שלנו.
הם אולי היו מבינים- שכאשר ערסים דופקים לך מכות, יורים עליך טילים, או זורקים עליך אבנים, ואתה ממשיך להתפלסף איתם על שלום ועל אחווה וכל מיני מילים גבוהות- אתה רק נותן להם מוטיבציה להמשיך לתת לך מכות, ולהרוג אותך.
כי בשכונה הזאת, שבה אנחנו חיים, הערסים מדברים בשפה מסוימת, ואנחנו פשוט לא מבינים אותה. אז מדי פעם, הערס התורן מרים ראש, זורק 'מילה' או אבן, ואנחנו, תוך כדי שאנחנו חוטפים מכות, ומנסים קצת להתגונן- מנסים להסביר לכל העולם ואשתו, שבכלל לא מקשיבים, ש'הוא התחיל'. ואנחנו לא מבינים שאם היינו מרימים את הראש מההתחלה, מסתכלים לו בלבן שבעיניים, מותחים את החזה, עומדים מולו בקומה זקופה, ולא מקשקשים לו יותר מידי מילים על וויתורים, וסליחה וכו'- כל המכות אולי היו נמנעות.
במקום זאת אנחנו מציעים לו שלום ואחווה, ומילים יפות. מציעים לו לשחרר עוד כמה מחבלים, ואולי אם הוא רוצה- גם ניתן לו קצת מהאדמות שהובטחו לאבותינו עוד לפני אלפי שנים. מחכים שהוא יפסיק לתת לנו מכות.
ובסוף, לצערנו, זה פשוט מפסיק באיזשהו שלב, כשהאמריקאים עוברים באזור, ועושים מספיק רעש...