יומן התנתקות

אני זוכר כל פרט. ערב ההתנתקות הייתי חייל סדיר בגבעתי שידע כי קרב היום, בו ייאלץ ללמוד כיצד נראים מקרוב חלומות המתנפצים להם כבועות סבון בשמש, בזה אחר זה; מה מראם וקולם של אזרחים, שומרי חוק על פי טבעם, שיד שלטון החוק הברזלית מופנית כנגדם ועוקרת אותם בכוח מבתיהם, גינותיהם ונוף הולדתם, כאחרוני הפושעים; וכיצד נראה סופה של מלחמה אידאולוגית שֶנָחה שנים רבות ללא הכרעה ופתאום נוחל בה אחד מן הצדדים תבוסה מוחצת לעיני המצלמות; כמי שעמד על סיפו של יום זה, בו היה עתיד לראות כל זאת, וגרוע מזאת - לקחת בכך חלק פעיל - לא ידעתי אלא צער, כאב וחוסר מנוחה. שלוות נפשי ניטלה ממני, כמו גם שמחת חיי. אמנם לא התנגדתי אידיאולוגית למהלך (וגם לא תמכתי בו, מאידך), אך לא היה בכך כדי לשכך את כאבִי וחרדותי. למזלי, מפקדַי בצבא גילו רגישות רבה למצבי, ובשלב מסויים, פשוט שלחו אותי בחזרה לשמור בבסיס הציוד הנידח, במקום להמשיך ולקחת חלק במשימות ה"טרום התנתקות" (מחסומים וכד).

ההתנתקות הלכה וקרבה, ולפתע הונחתה עלינו מלמעלה בשורה מתוקה מדבש: הולכים להיות מעגל שלישי. מעגל אבטחה. תצפיות, עמדות, סיורים, מארבים. The same crap. כמו תמיד. הפעולות הפשוטות הכרוכות בסיכון חייךָ. לא דברים מפחידים כמו - נטילת חלק בהוצאה בכוח של ילדה מביתה, כניסה לגינה של בית בלי שהרשו לך, עמידה על מפתנים ביום בו אתה האדם הכי פחות רצוי עלי אדמות. הספיק לי בהחלט מה שכבר ראיתי ושמעתי. התרגלתי: להשפיל מבט ולשתוק.

תמונות אחרונות שצולמו (צילום: ePublicist-cc-by-nd)

והיתה פעם אחת שלא יכולתי לשתוק. זה היה במחסום בצומת "רֵעים", בדרך לגוש, ערב ההתנתקות. נפקד עלינו לסוגרו עד שעת לילה מאוחרת מאוד, עקב תהלוכת צועדים במחסום "כיסופים" שהצבא התקשה לפזר. האווירה הלכה ונהיתה מתוחה. היו שם מבוגרים וילדים, אמהות צעירות. ניסינו להסביר להם שאין הדבר תלוי בנו, אך ללא הועיל. בשלב מסויים טען מישהו כנגד המ"פ שלי- בחור חובש כיפה - כי הוא עושה כל זאת למען קידומו האישי. כיוון שידעתי כמה זה המקום האחרון בו רצה להיות - בטח שבועיים לפני השחרור שלו - לא יכולתי להחריש. הבהרתי לַמַלעיז נחרצות כי הוא מוציא דיבה על מישהו שהקדיש שמונה שנים, מהטובות בחייו, לשירות קרבי בצבא; מישהו שמכיר את גוש קטיף כמו את כף ידו, לאחר זמן כה רב ששירת בו, כדי להגן עליו ועל משפחתו.

בשעת לילה מאוחרת מאוד ניתנה הוראה לפתוח את המחסום. הרכבים נסעו, הכביש התפנה, ונשארנו רק קומץ חיילים עייפים בחשיכה. המ"פ כינס אותנו ב"ח" ואמר: "אם מישהו רוצה לדבר על כל מה שהיה פה הלילה - הוא בהחלט מוזמן. אני לא יודע מה איתכם, אבל אצלי הכול פשוט בזבל. זהו זה". אמר, הסתובב, ונעלם באפילה.

כעבור שבועיים נכנסנו לעזה, ל"מעגל השלישי". קיבלנו את עמדת "משמיד" הזכורה לכל מי ששירת ברצועת עזה: טירת ענק בת ארבע קומות על ציר "אמסגדה", בצומת עם ציר "אלרנס" וציר "טנצר" בואכה כפר דרום. בעל הטירה היה פלשתיני קשיש בשם נאפיס שהתגורר בקומה התחתונה עם אשתו ושתי בנותיו. הצבא, כנראה מטעמי חיסכון, החליט להתנחל בקומת הגג שלו למשך מספר שנים, בהן ריהט אותה על פי מיטב האופנה הצה"לית - שקי חול, רשתות עלים, מא"גים משומנים, מיטות ברזל, טלוויזיה חצי מקולקלת. מוזר, אך ברגע בו התחילה ההתנתקות גופא - כל המועקה שצברתי בשבועות שקדמו לה פחתה באופן משמעותי. צחקתי (לא בלי רגשות אשמה), שיחקתי שש בש מידי פעם, שמעתי מוסיקה. הדיסק השלישי של "קולדפליי" בדיוק יצא אז ולא הפסיקו להשמיע אותו בגלגל"צ. כך, זלגו דמעותי בעיקר לפני ואחרי ההתנתקות, לא תוך כדי.

שקיעה בגוש קטיף (צילום: ePublicist-cc-by-nd)

את זמנינו כילינו בעיקר בבטלה ובמשמרות על הציר בתוך נגמ"ש ה"אכזרית". המזון שלנו התבסס על חמגשיות וסנדוויצים מוכנים, ולקינוח - חיקויים זולים ומגעילים של ביסלי, במבה ותפוציפס, בכמות אינסופית.

חיינו בבועה משוּנה והזויה.

שעת בין ערביים אחרונה בגוש קטיף, ואני משוחח עם נאפיס. ידעתי שהצבא משלם לו פיצויים, אבל חששתי שנשקפת סכנה לחייו. הוא אמר לי שאין חשש, שהוא לא צד במלחמה הזו. שמי שרוצה להשתמש בבית שלו - מוזמן. צה"ל כמו הפלשתינים. שאלתי אם הוא לא פוחד, והוא אמר לי שהוא פוחד רק מאלוהים. הרגשתי מאוד קרוב אליו. הוורוד של השקיעה בישר כי דברים גדולים עומדים להתרחש. הוא ביקש שנגיד לו שלום כשאנו יוצאים.

הלילה ירד. אמרתי לחברה שאין צורך להחליף אותי, שאני אשמור עד היציאה החוצה. רציתי להתייחד עם גוש קטיף שלי, לבד. לחרוט אותו בלבי. לאחר שעות ארוכות של בהייה בשמי עזה השחורים, הגיעה בקשר פקודת הקוד: "כל הכוחות כאן קודקוד לְבָטִים. דרכי מקודקוד אציל קַבְּלוּ - אשמורת אחרונה. אני חוזר - אשמורת אחרונה". רצתי להעיר את שמוליק (המ"מ) והחברה. זהו זה, יוצאים. אשמורת אחרונה. כולם קמו והתחילו להתארגן. מישהו קיפל את דגל ישראל. שָׁנְחָה התאכזב. הוא דרש במפגיע להיות זה שיוריד את הדגל. פחדנו שמישהו יִשָכח. ירדנו לקומת הכניסה ועמדנו להיכנס לנגמ"ש, כשלפתע נזכרתי: נאפיס! רצתי מהר לדלת הכניסה ודפקתי. לא הגיעה תשובה, וחזרתי מאוכזב, כי החברה כבר צעקו לי שאבוא. כעבור רגע, בצבצה דמותו הגוצה של נאפיס, שיצא בחלוק הלילה ובא להיפרד מאיתנו. התרגשתי. בלילה ההוא, לא היה מקום לעצב. רק דרמטיוּת שקטה וקשוּבה. אמרנו שאולי עוד ניפגש ביום מן הימים.

על הנגמ"ש עליתי אחרון. ניתקתי את רגלי מן האדמה, אדמת חבל עזה האהובה. הרומן הסבוּך עמד להסתיים. הכֶּבֶשׁ נסגר. שיירת הרק"מים הארוכה החלה לצאת החוצה. במחצית הדרך השיירה נעצרה. השמועות אמרו שרוצים שהיציאה תהיה באור יום, שיהיה אפשר לצלם. נמנמתי. עם אור ראשון התנועה על ציר כיסופים התחדשה.

בסוף הגחנו החוצה. נהג הנגמ"ש דומם את המנוע. נחלצנו מן הנגמ"ש וחילצנו עצמותינו. שלחתי אסמס לידידה: "אנחנו בחוץ. אשכרה בחוץ". היה קשה לתפוס זאת. מחוץ לעזה. מחוץ לגוש קטיף. אלוהים. גוש קטיף נותר חרב מאחור. העמדות ננטשו. הקברים פונו. בתי הכנסת נהרסו. מסה בלתי נתפסת של רגשות, זכרונות, כאבים, פצעים שותתים, חלומות וכיסופים.

מחסום כיסופים ירד. השער ננעל.

ואצלי, מחסום הכיסופים עלה, והרקיע שחקים: שנשוב לכאן, ביום מן הימים, ונבנה שוב את הכול. והפעם, שזה לא יהיה תוך כדי מלחמה, אלא תוך כדי תהליך של שלום.