שילוב נפגעי פעולות איבה עם חללי צה"ל מעמיד את הרוגי הפוגרומים בתרפ"ט יחד עם נפגעי הטרור בשנים האחרונות בשורה אחת עם לוחמי צה"ל והמחתרות. באופן הזה גם אזרחים, ולא רק אזרחים מגויסים, נתפסים כשותפים בזיכרון ההרואי של ההקרבה על מזבח המולדת. אולם עם הזמן נודעת משמעות הרסנית לשילוב הזה. אינני מעוניין לעסוק בנטישת האידיאולוגיות ובהתרכזות בחיי האינדיבידואלים. נושא הפרטת הציבוריות הישראלית, מחברה אידיאולוגית בה הפרטים מקריבים עצמם לחברה נהנתנית בה הפרטים אינם אלא אוסף מקרי שאין לו כמעט מכנה משותף, נידון ומוצה. אני גם איני מדבר על העלייה הדרסטית בכמות האזרחים ההרוגים מפעולות איבה בשנים האחרונות שהפכה למסה קריטית ושינתה את מהותו יום הזיכרון. ישנה משמעות הרסנית אחרת לשילוב זיכרון לוחמים עם אזרחים תמימים והוא קשור עם שינוי מושג הצדק.
החברה כיום היא חברה מצולמת, "חברת ראווה" בה הקריטריון המוביל איננו אמת אלא דימוי. הממד הוויזואלי משחק תפקיד חשוב יותר מערך האמת, ממידת הצדק או אפילו מרמת התועלת שניתן להפיק מעמדה כלשהי. אין הכוונה לתוכן הדברים הספציפיים המשודרים באמצעות הטלוויזיה אלא למהותה של תקשורת באמצעות מדיום ויזואלי. המדיום הטלוויזיוני הופך את הקריטריון הוויזואלי לאמת המידה העיקרית (ואולי היחידה) לבחינת דברים. גם הדבר הנכון ביותר, הצודק ביותר או אפילו המשתלם והכדאי ביותר איננו שווה דבר אם אינו נראה מבריק, משכנע, רהוט ומרגש. חברת הטלוויזיה של היום בוחנת דברים מנקודת המבט של העין ולא של השכל, הלב או אפילו הכיס. בחברה כזו משתנים גם נורמות המוסר. הצדק אינו קשור למאפיינים בהיסטוריה, במניעים השונים, בהקשר או ביכולת אלא בדרך שבה כל הסוגיה מצטלמת. רק חברה כזו יכולה להביא את עצמה לעמדה גורפת בדבר הצדקתו של החלש.
החלש תמיד נראה צודק. המבט החטוף נטול ההקשר, המניעים, האילוצים או רצף הזמן תופס תמיד את הסיטואציה באורח מסורס ופשטני. הבזק של סיטואציה המדגישה אי שוויון ברור יגרום להטיה רגשנית נעדרת כל שיפוט רציני וקבועה למדי לטובתו של זה שנראה כחלש. תמונות של נער מסכן שמתייצב מול טנק סוחטות מהצופה פרץ רגשנות וחמלה לטובתו, ללא כל קשר לשאלת זהותו האמיתית של הצודק. אין כוונתי לומר שלרגשות אין תפקיד כאשר שאלות הנוגעות לצדק ולמוסר עומדות על הפרק, אולם הדימוי הוויזואלי מביא לכך שרק הרגשנות האינסטינקטיבית רלוונטית וכלל לא השיפוט המוסרי הענייני. הנטייה להיעשות הקורבן מבטיחה בתרבות טלוויזיה כשלנו את ההצדקה המוסרית. מנצח מי שמפסיד.
השינוי שעוברת החברה הישראלית בתחום המוסר משפיע על תפיסת הגבורה הישראלית, על אופיו של הזיכרון הקולקטיבי ועל אופייה של ההנצחה - במיוחד הנצחת הצדק ההיסטורי. בראשית ימיה של החברה הישראלית, היה יום הזיכרון יום צבאי לכל דבר. המיליטריזם הישראלי בא לידי ביטוי במצעד הצבאי של יום העצמאות, ועבורו המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות היה מובן מאליו בשל תרומתו המכרעת של הצבא לכינונה של המדינה. הדבר גם סיפק את הגושפנקא לראות ללא הרף את המדינה בעיניים צבאיות ומפרספקטיבה בטחוניסטית. כיום המצב הוא הפוך לחלוטין. הצדק נתפס כמנוגד תכלית הניגוד לכוח מכיוון ש"הכוח רק משחית". כיום אנו עדים לשינוי הטרמינולוגיה הנהוגה כלפי חללי צה"ל שנפלו במהלך קרב. חיילנו אינם נהרגים אלא נרצחים. הם נחטפים ולא נשבים.
נוסח "אל מלא רחמים" הותאם לשינוי שעבר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וכעת הוא הולם את יום הזיכרון לנפגעי פעולות איבה אך מזכיר בסגנונו את יום השואה. "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בַּמַּעֲלות קְדושִׁים וּטְהורִים כְּזהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמות כָּל הַקְּדושִׁים שֶׁנִּרְצְחוּ בְּרַחֲבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בַּדְּרָכִים וּבַשְּׁוָקִים, בַּיְּשׁוּבִים וּבֶעָרִים, בַּהֲגָנָה וּבַמִּשְׁמָר. בֵּינֵיהֶם נְעָרִים וּזְקֵנִים, טַף וְנָשִׁים, הורִים עַל יַלְדֵיהֶם, בְּעָלִים עִם נְשׁותֵיהֶם, מורִים וְתַלְמִידֵיהֶם, שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּמִיתות מְשֻׁנּות וְאַכְזָרִיּות, בָּאֵשׁ וּבַחֶרֶב, בַּסְּקִילָה וּבַשְּׂרֵפָה, בִּיְּרִיּות מֵהַמַּאֲרָב וּבְפִגּוּעֵי תּפֶת, עַל יְדֵי פִּרְאֵי אָדָם הַבָּאִים לְנַשְּׁלֵנוּ מֵאַרְצֵנוּ וּלְהַכְחִידֵנוּ." בנוסח החדש מודגשים אין האונים, חוסר הישע והפתעת המוות מצד אחד, מול דרכם הברברית של המרצחים מצד שני. שינוי כזה מביא לזעזוע רגשי ומעצים את תחושת הצדק. הוא לא מתאר מאבק צבאי מול לוחמי גרילה מאורגנים אלא היקלעות אזרחית לסבך אכזרי של רוצחים. בלי קשר למידת אכזריותם האמיתית של הטרוריסטים, תפיסת הצדק כיום מחייבת דמוניזציה של האויב. אכזריותו משווה למאבקנו בו הצדקה מיוחדת, מכיוון שהיא מוסיפה לו ממדים מפחידים של כוח.
במצב עניינים שכזה, לא רק הכוח אפשר שישחית אלא גם העדר הכוח. התבססות על מראית עין של חולשה מביאה להשחתה של אמות המידה המוסריות ואף לחולשה אמיתית בחוסן הקבוצתי ובצדקת הדרך. המחיר שבהצדקת עצמנו במונחי הדימוי הטלוויזיוני הנפסד הוא הפנמת חולשתנו והבעת אי אמון מתמיד ביכולתנו לשרוד כאן ובכלל. ניצחוננו המוסרי מותנה במותנו המצולם.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אינו יכול להיות הכתובת לזכרם של יהודים נרצחים. למרות שישנם חיילים המוצאים את מותם בפיגוע "אזרחי" ואזרחים המפגינים גילויי אומץ אל מול רוצחים "על רקע לאומני", הטשטוש שבין האזרח לאזרח המגויס הוא טשטוש שבין מוכנות למסור את הנפש לבין אורח חיים אזרחי נורמטיבי. רצח יהודים אינו דומה לנפילת יהודים במערכה על חייהם: רצח יהודים בשל יהדותם קשור באנטישמיות ואילו מות יהודים במערכה קשור במיסוד ההתנגדות לאנטישמיות.
לפני כמה חודשים, בסמוך לעשירי בטבת, כתבתי כאן באתר כיפה על חשיבותו של יום זיכרון נפרד למאבק באנטישמיות. עיקרי הדברים נסבו אז סביב בירור התופעה החברתית העקשנית הזו, ואודות הצורך האוניברסאלי בכלל והישראלי בפרט להכיר בה ולהתמודד עימה. כיום, ישראלים רבים עדיין אינם מוכנים להישיר מבט ולהודות שיהודים נרצחים בשל יהדותם. יום הזיכרון שמור עדיין לזכרם של יהודים שמתו מפעולות איבה כאן בישראל. גם ישראלים שנרצחים בחו"ל נזכרים בתוך השם הכולל של פעולות טרור כנגד "מטרות ישראליות" אך ישנה עמימות לא ברורה באשר למידת ההשתייכות של אירועים אלימים כנגד יהודים מתפוצות ישראל ביום הזיכרון. הבלבול הזה נובע מהעדרו של יום אנטישמיות ומחוסר המוכנות של החברה בישראל להודות בכך שרצח יהודים הוא רצח יהודים, ופיגוע כנגד יהודים כאן, באינדונזיה, באיטליה או ביפן הוא אותו פיגוע. הוא אינו דומה בכלל לפשעי הנאצים ברמת ממדי ההשמדה, אך הוא דומה לחלוטין לתשתית האנטישמית שמניעה את ההמונים. רצח יהודים באשר הם גם אינו דומה בכלל למותם של חיילים על מדים (בפעולה או בפיגוע) או אזרחים בכיתות כוננות של יישובים, או כל הקרבה מכוונת וממוסדת של יהודים כנגד תוקפיהם, למרות ששוב התשתית האנטישמית שמניעה את פעולת האיבה שווה. שנאת יהודים מייצרת הרג יהודים באשר הם (יום אנטישמיות), הביאה לשואה המזוויעה (יום השואה) וגרמה למיסוד ההתנגדות היהודית ע"י מדינת ישראל (יום הזיכרון). לא רק שאין סיבה לטשטש בין הדברים, אלא שהטשטוש גורם לנזק. הוא פוגע בברור התופעה ובזיכרון הנופלים, והוא בעיקר פוגע בזהותה היהודית של החברה ובחוסנה המוסרי.
חשוב להבין שיהודי שנרצח על לא עוול בכפו בשל שנאה יוקדת למוצאו אינו אשם במותו. תופעת האנטישמיות היא תופעה שיש להקדיש לה תשומת לב ייחודית - היא אינה פחות חשובה מזכרם של הנרצחים בשואה או מזכרם של הנופלים במערכות ישראל ובלחימה מול הטרור.
הכותב הוא דוקטורנט בתוכנית "מדע טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר אילן, ועמית מחקר במכון שוורץ ליהדות, אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים.