הניסיונות העיקשים של מחאת הדיור להמשיך להתקיים, על אף מתקפת הטרור, לא עשו לה טוב. העמידה האיתנה רק פגעה תדמיתית במאבק, ואיפשרה למי שדיבר כל הזמן על "תל אביבים שחושבים רק על עצמם" להרגיש סיפוק. מנהיגי המחאה באמת נקלעו למצב לא פשוט; מצד אחד אי אפשר להתעלם מכל אלה שספונים איש איש במקלטו, אבל מצד שני - הגראדים לא הפכו את הדרישות של החבר'ה מרושטילד לפחות צודקות. המדור אינו מביע דעה בעד או נגד המחאה, אבל הוא יודע מי היתה יכולה להציל אותה מהמילכוד: היהדות. נקודת המבט היהודית תמיד ראתה בבעיות מבחוץ איתות על בעיות מבפנים. מאז ימי הנביאים, כל המנהיגים הרוחניים טענו שמלחמות, מצור ואיומים בטחוניים באים בעקבות התנהגות שלילית של העם, כולל עוולות חברתיות. אבל בשביל להכיר בכך שיש קשר בין שני תחומים שנראים מנותקים זה מזה, צריך להאמין שיש יד שמכוונת את האירועים. אם יש דתיים שתומכים במאבק אבל עד כה הרגישו שהוא מתנהל היטב בלעדיהם, השבוע הם היו צריכים להצטרף ולהסביר למה הוא נחוץ דווקא עכשיו. אם מובילי המחאה חשבו שהם שולטים בעניינים, התברר שסדר היום הלאומי יכול להשתנות ברגע, ובמצבים כאלה גם הם זקוקים לזווית ראייה אמונית.
שברנו את המחסומים
כל גדול תורה שהולך לעולמו, הופך תוך זמן קצר לבית מדרש, ספר או משהו כזה. שבוע אחרי שהרב משה פלוייני-אלמוייני ייטמן בקברו, כבר תקום ישיבת "חסדי משה" שתנציח אותו. עוד לא הספקנו להצמיד לשמו של ר' מנחם מה-שמו את המילה זצ"ל, וכבר בחנויות הספרים בירושלים אפשר להשיג את הספר "צפוני מנחם", באלעד נחנך בית הכנסת "אהלי מנחם" ובקרית-ספר קמה שכונת "משכנות מנחם". הרב רפאל הלפרין זצ"ל הוא הרב הראשון שעוד לפני כל מפעלי ההנצחה לזכרו, שמו כבר מונצח - בעולם העסקים. "אופטיקה הלפרין" כבר נושאת את שמו. וכך הגון ויאה לו, למי שניפץ את המחסום בין עולם הרוח לעולם המעשה, ושימש גם כרב וגם כבעלים של רשת חנויות.
באופק אחר
שי להב הספיד השבוע את מאיר אריאל, במלאת שתים עשרה שנה למותו. הוא כינה אותו "נביא חילוני", וטען שהיום כבר אין אנשי רוח כדוגמתו. החילונים, לדבריו, זקוקים למנהיג רוחני חילוני, ואין להם. להב מציין שכבר היה מועמד לכתר - אהוד בנאי היה יכול להיות דמות רוחנית לא-דתית, כל עוד הוא אכן לא היה דתי. הוא גם מזכיר את העובדה שמאיר אריאל עצמו, בשנים האחרונות של חייו, לא היה בדיוק אתאיסט, גם הוא היה עם אהוד סביב אותו דף גמרא.
המאמר מביע רק צער, זה הכל. מזיל דמעה שקופה, מעורר געגוע, אבל אינו מגיע למסקנה המתבקשת - אם שני ה"נביאים החילוניים" חצו את הקווים לכיוון הדתי, אולי פשוט אי אפשר להיות גם איש רוח אמיתי וגם כופר.
על ראש שמחתנו
ט"ו באב הרבה מאחורינו, אבל עונת החתונות עדיין בעיצומה. שמחה גדולה לכל בעלי השמחות, ושמחה גם לאלה שמשום מה יוצאים עצבניים מכל השמחות הללו, כי עכשיו יש להם הזדמנות לדבר על כל מה שמפריע להם בחתונות המגזר. בשבועיים האחרונים היה אפשר למצוא עצות למתחתנים, הדרכות למתחתנים, נזיפות במתחתנים ודרישות תקיפות מהמתחתנים. המדור אינו יכול להילחם בתופעה, ולכן הוא מצטרף אליה, וגם הוא רוצה להעלות כמה נקודות בעייתיות על ראש שמחתנו:
נתחיל מזה שהמשחק החביב על תזמורות החתונה - אנחנו ננגן נעימה לועזית ידועה, ואתם לא תבינו מה היא קשורה, ואז פתאום נעבור היישר ללהיט חסידי שקצת מזכיר אותה מוזיקלית - די מיצה את עצמו, אפשר בלי המעברים הללו בין השירים; נמשיך בחוסר הנגישות של האולמות - אולמות שנכים אינם מסתדרים בהם זו בעיה ידועה, אבל גם האולמות שבהם ליווי החתן לחופה כולל ריצת אלפיים בעלייה (ואחר כך עוד צריך לרדת ולחזור עם הכלה) אינם נגישים לבעלי שתי רגליים. כדאי שאולמות לא יתלהבו יותר מדי מהנוף היפה שנשקף מהחופה, אם האולם עצמו נמצא במרחק עשרות מדרגות משם; גם אם נניח שהמילים "בואי כלה" הופכות את "בואי בשלום" משיר שבת לשיר חתונה, על "הוא" של אחינועם ניני ("בואי כלה") זה לא עובד; יהיה נחמד אם בעלי השמחה ידאגו שלפחות אחד מאלה שרוקדים עם הזוג כל הדרך מהחופה לחדר הייחוד, יידע איפה באמת חדר הייחוד; ולא משנה עד כמה אתם מקפידים על הפרדה, ומה גובה ועובי המחיצה בין הגברים לנשים ברחבת הריקודים, לפחות כשעוברים למקצב מזרחי - מן הראוי להציב מחיצה רצינית, שכל האשכנזים שלא יודעים צעד תימני יוכלו לרקוד מאחוריה בלי להתפדח.
נקודת אור בתרבות הכוכבים
שכוייח השבוע מוענק למפיקי ומארגני "הללויה", תחרות הזמר לבני נוער יהודיים מכל העולם, שהתקיימה אמש לאחר הפסקה של עשרים שנה. בני עקיבא העולמית עושה דבר דומה כל שנה, אבל עם פחות רעש וצלצולים במדיה הישראלית, והרי אותם רעש וצלצולים הם העיקר בתחרויות זמר מעין אלו. אם זה מה שיחבר בני נוער בתפוצות למדינת ישראל ולזהות היהודית, אז אולי בכל זאת משהו טוב יצא מתרבות האירוויזיונים / כוכב נולד.
ותהייה ענקית, גדולה, החשובה ביותר בהיסטוריה, לסיום
פרסומת של ספר אמורה לשבח אותו עד כמה שאפשר, ולשכנע את הקורא הפוטנציאלי שמדובר בספר מעולה שעתיד להפוך לרב מכר, אבל במידה. האחראים על הפרסומות לספר "מבקשי פניך", שיחותיו של הרב סבתו עם הרב ליכטנשטיין, קצת נסחפו; לא רק "יצירת מופת", לא עוד "חובה בכל בית יהודי", אלא לא פחות מ"ספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק". אל תתפלאו אם בספר הבא שיעבור תחת שרביטם של אותם קופירייטרים, תתבשרו שיצא לאור ספר המחשבה הגדול של כל הזמנים, ההמשך הטבעי לכתבי הרמב"ם, ספר שהיה ראוי להיכנס לתנ"ך. אתם לא חושבים שהרב ליכטנשטיין והרב סבתו גדולים מספיק כדי להסתדר בלי כותרות נוצצות כאלה?
והתחזית לשבוע הקרוב: החודש שכולם יראים מפניו, החודש שכולם חוששים ממנו כבר מזמן, החודש שעלול לשנות את גורלו של עם ישראל, יתחיל ביום רביעי או ביום חמישי (תלוי אם אתם מפחדים מאלול או מספטמבר).