פסח התש"צ, חול המועד.
אתה יורד עם יוסף הצדיק שלך, כל הקטנטנים ואשתך דרך הרובע היהודי לרחבת הכותל. ככל שאתם מתקרבים הרעש גובר, ואתה כבר מתחיל לחשוש ולחשוב שאולי לא היה כדאי להביא את הילדים, גם ככה כל-כך קשה לחנך היום למה שהיית רוצה.
הבידוק עובר במהירות, התור במסלול לכיוון הרחבה האורתודוקסית קצר ביחס לתורות האחרים. אתם נכנסים אל הרחבה, מספר מניינים של אנשים מתפללים, לא ים של אנשים כמו שאתה זוכר מזמן שהיית נער... איזו הרגשה מיוחדת זאת היתה! טוב, אין טעם לחשוב על כך, הכל היה אחרת אז.
הרעש נהיה חזק מאוד, מסתבר שברחבה הרפורמית מתנהל לרגל החג מופע מיוחד של יהודים ונוצרים, על הבמה זמרת. מנהג המקום הוא לא בידי הרבנות, ככה זה. יוסף מתחיל לשאול שאלות, אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. לא שומעים את החזן בגלל הרעש.
ביציאה אתה פוגש את מרדכי, כבר כמה שנים שלא נפגשתם. "אני ברוך ה', ואתם? אני רואה את יוסף החמוד, כמה גדלת! ומה עם איילת הקטנה היום?" מפניך שהלבינו באחת, הוא מבין שכנראה השאלה לא הייתה במקום.
אתה מנסה לא לחשוב עליה, החור הגדול שמלווה אותך יום-יום. לא יכולת לדעת, א-לקים אדירים!... נדלקו לך הנורות האדומות כשביתך התחילה לשאול שאלות על זהות מינית ביולוגית או נתונה לבחירה – לא הבנת מאיפה זה בכלל הגיע לאילוש המתוקה הזאת. משם הכל המשיך להתדרדר עוד ועוד, היום היא כבר כמעט ולא יוצרת קשר.
למפרע ידעת שההסכם הקואליציוני עם שר החינוך דאז שלא יפריע לחמ"ד להתנהל ללא התערבות בתכנים, היה נייר בלבד. בפועל, משרד החינוך עמל כל הזמן על החדרת תכנים של החינוך הכללי בתהליך שקט לתוך החמ"ד. התכנית המזוויעה הזו לכיתות היסודי, איך קראו לזה? בָּזְמַ"ן – בירור זהות מינית נרכשת. בחינוך הכללי זה כבר רץ כמה שנים קודם. היום כבר יש כ"כ הרבה זוועות אחרות. את שאר הילדים כבר העברת למוסדות עצמאיים, פשוט לא היתה ברירה.
בזמנו זה בכלל לא עניין אותך, פשוט זרמת עם מה שיש, אבל היום אי אפשר פשוט לזרום, כמו למשל מעבר הדירה. כמה שנים אחרי שרישום הנישואין הופקע מידי הרבנות, ומוסד המשפחה הנורמאלי התפורר כמעט לגמרי. היה קשה לגדל את הילדים בצורה נורמאלית כשהחברים השכנים לא ידעו לומר בדיוק מי ההורים שלהם (פוליאמוריה קראו לזה?).
מתי התחיל העסק להשתנות כל-כך? נראה לך שאתה יודע. קיץ תשע"ט. היו כאלה שדיברו עד כמה גורליות הבחירות האלו. אבל אז כל דבר היה נראה כעוד איזה משהו – ציוץ בטוויטר, פוסט בפייסבוק, מאמר בעיתון – אחד מעוד אינסוף פריטי מידע ששטפו אותך כל הזמן. כל דיון היה נראה כעניין העומד בפני עצמו. וחוץ מזה, אף פעם לא היינו רגילים לכפות את דעותינו על מישהו.
אבל אחרי הבחירות ההן, לא היה מי שישכב על הגדר בשביל הדברים שהיום אתה יודע שחשובים באמת. לא סוגיה פרטית ולא עניין מגזרי – האופי של המדינה כולה הוא שעמד על הפרק. דרך הכותל והחינוך, לפירוק הסטאטוס קוו וביטול ה"מונופול" של הרבנות, תוך כפיה של דעות רדיקאליות על החברה כולה – ככל שהדברים התרחשו התבררה יותר התמונה האמיתית, והעגלה הידרדרה במהירות במורד הדרך. אבל עכשיו כבר לא עוזר להיזכר בזה, מה שהיה ניתן לעשות אז כבר אבוד. עוד נצא מזה, זה ברור, אבל עכשיו הדרך קדימה לוטה בערפל, ערפל סמיך וכבד.
הכותב הוא מחנך ולומד תורה, גר בירושלים. חבר בתנועת חזון