"יתרו" היא אחת משתי פרשיות בתורה (לצד פרשת "בלק") שנקראו על שמו של נוכרי, ולא "סתם" נוכרי, אלא כהן לעבודה זרה, בעל שבעה שמות שונים. הדבר מפתיע עוד יותר לנוכח העובדה שבפרשה נכללו עשרת הדיברות. רש"י פירש, שזכות זו באה ליתרו על ש"ייתר – הוסיף פרשה אחת בתורה", פרשת "ואתה תחזה", ומכאן אף מקור שמו.
כמה וכמה גופי הלכות גדולות בתורת המשפט נתלו בפרשה זו, מסר חשוב תלוי גם בהצהרה על "בעל השמועה", יתרו: בניגוד לגישות מסוימות בנות ימינו, שרואות בכל חכמה שמקורה בגויים נטע זר, שאסור כי יבוא בכרם בית ישראל, מבקשת התורה ללמדנו שלעתים ניתן – ואף רצוי – ללמוד חכמת חיים מהם. חז"ל טבעו רעיון זה במטבע הלשון: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין". והוסיף בעל "אור החיים" הקדוש והדגיש שדברים אלה אמורים במיוחד בכל מה שנוגע לסדרי מנהל תקינים, שאותם שאינם בני ברית מצטיינים בהם יותר מהיהודים.
בהמשך הפרשה, מובא תיאורו של יתרו המתבונן בפליאה בחתנו משה, שכורע לבדו תחת נטל העומס השיפוטי "מן הבוקר עד הערב". יתרו אינו מסתפק, כנהוג במקומותינו, במתיחת ביקורת. הוא מציע פתרון מעשי, שעיקרו ביזור סמכויות. מאז ומתמיד ועד ימינו אלה, מתרוצצות מגמות סותרות בקרב אנשי הציבור. מחד גיסא, שואפים הם לרכז בידיהם כוח רב ככל האפשר. מאידך גיסא, לרוב אין הם עומדים במעמסה הכבדה. יתרו מלמדנו שביזור סמכויות והאצלתן אינו פוגע בתפקוד הרשות הציבורית, אלא להפך, מייעל אותה ומשפר תפקודה.
זאת ועוד: פרשני המקרא הרגישו בהדגשת הכתוב את ה"דיסטנס", יחסי הריחוק, שבין השופט והנידונים לפניו. יתרו גוער במשה ומטיח בו דברים קשים: "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב" – והוקשה הדבר ליתרו, שהיה מזלזל בכבודן של ישראל" (רש"י). ללמדך, שאפילו גדול שבגדולים, אדון הנביאים, צריך להיות רגיש לפגיעה – גם אם נעשתה שלא במתכוון – בכבודם של העומדים לפניו (ואכן להלכה נקבע שהדיין יושב ובעלי הדין עומדים). לדעת פרשנים אחדים, עצם ישיבתו של משה "לבד", יכול שתיתפס כיוהרה מסוימת בעיני הציבור, משל נגלו לפני השופט כל תעלומות המשפט ואין הוא זקוק לאחרים שיסייעוהו. וכבר אמרו חכמים: "אין דן יחידי אלא אחד", והוא הקב"ה.
בעלי התוספות הוסיפו ולמדו מפרשה זו, שגם תוכחה וביקורת כלפי מערכת המשפט, צריך שתיאמר בלשון נקיה. לפיכך אמר יתרו, בלשון עקיפין מסורבלת, "לא טוב הדבר אשר אתה עושה", ולא נקט לשון "דבר רע". הנצי"ב מדגיש שחלק מהפגם נבע מכך ש"כל העם ניצב עליך". כו-לם, ללא יוצא מן הכלל, גם אותם שאין ביניהם טענות כלל. ללמדך, שמימים ימימה אהבו בני ישראל להתווכח ולהתעמת, תבעו איש את רעהו ויצרו מהומה על לא מאומה. תפקידה של מערכת משפט מתוקנת, הוא להביא ליישוב כמה שיותר סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, ולא להרבות ריב ומדון בין כתליו, שסופם עומס יתר על מערכת המשפט ועינוי דין מיותר. רעיון נוסף שבא לידי ביטוי בפרשה הוא תפקידו החינוכי והחברתי של השופט. שופט בישראל אינו רק "טכנאי משפט", המכריע בסכסוכים בין בני אדם. מוטלת עליו החובה להורות את העם "את חוקי האלוקים ואת תורותיו", וללמד את בני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.