מעלעל

אינו דומה השונה

כפי שהובטח בשבוע שעבר, עלון נוסף של "פלפול" יצא לאור ואף התגלגל לידי המעלעל. כבר במבט הראשון ניתן היה לראות שמדובר בעלון קצת יותר צבעוני יחסית לקודמו שהיה אפור במיוחד, כך שכנראה עורכי העלון לוקחים לתשומת ליבם את ההערות אותן הם מקבלים, שזו כבר נקודה ראויה לציון.

ברמת התוכן עוד יש מה לשפר, ואם לצטט את הטוקבק של רעות מהשבוע שעבר: "קיבלנו את הפלפול החדש לאולפנא. הוא ממש יפה, הרבה יותר יפה ומעניין מהקודם. הוא גם עושה כזה כיף לקרוא. רק אני לא מבינה למה השם של הבת שכתבה שם הוא רק "ש"? סתם נראה לי מוזר... אבל יש שם ממש שיפור. שיהיה לעורכים בהצלחה!!!".

אני אישית התקשיתי לעלעל ב"פלפול", אבל זה לא הם, זה אני. נדמה לי שיש הבדל מהותי בין העלונים השבועיים לאחיהם החודשיים ("כיפה אחת", "קולך" ועוד) - בכוונה או לא. בעוד העלונים היוצאים מדי שבוע נוטים לקצת יותר קלילות, אלו החודשיים מכילים תוכן קצת יותר כבד ע"פ רוב, שמתאים יותר ל"עיון" מל"בקיאות", כשהשני הוא הסגנון המועדף עלי בנושא הזה.

אולי אם פתאום יוולד עוד יום בשבוע אני אמצא זמן גם לעיין, אבל נכון לעכשיו, אני נאלץ לסמוך עליכם שם למטה.

סביבה כשירה

מדור אחד שבכל זאת הצליח לסחוף אותי השבוע לעיון קצת יותר מעמיק, היה מדור הכשרות של הרב משה ביגל בעלון "צהר" (מזל טוב על החזרה ל-16 עמודים). אמנם כבר יצא לי ללמוד שיעור מומלץ במיוחד של הרב י"צ רימון בנושא חלב נוכרי, אבל כפי שנאמר: "אינו דומה השונה...", מה גם שהרב ביגל סיפק עדכון על הנעשה בשטח במחלבות השונו.

ובכל זאת הערה קלה - המדור נקרא" צהר לכשרות לאומית", אז את החלק של ה"צהר לכשרות" אפשר לראות, אבל אני עדיין מחכה לחלק של ה"לאומית".

במאמר נוסף באותו עלון, מספר איתמר מור, העורך, על כך שבזמן האחרון הוא מרגיש שהמודעות הסביבתית ונושא המחזור הולכים ותופסים תאוצה רבה גם בציבור הדתי לאומי. הוא מן הסתם לא ידע שדבריו יקבלו חיזוק כבר באותה השבת מעלון מקביל - "זרעים" של בני עקיבא, שם כותבת נעה דמארי שבעקבות הפסוק "ארץ אשר תמיד עיני ה א-לוקיך בה" היא החליטה להקפיד יותר על המחזור, ומשאירה לקוראים את השאלה מה הקשר בין הדברים.

ואם כבר עסקנו בעלון בנ"ע ובכשרות, אז הנה סוגיה לאומית: בפעם הקודמת בה ראיתי את "זרעים" סיפרתי לכם על פרסומת בה הובטחה פתיחתו של סניף כשר גלאט של פאפאגיו בירושלים, אלא שכשרעייתי היקרה התקשרה לברר מתי הוא יפתח נאמר לה שלא ידוע להם על כך שהוא יהיה גלאט.

מאז ליוותה אותי עננה קטנה של צער, אלא שבעלון האחרון שוב מובטח סניף גלאט כשר, אלא שלא ברור האם הוא "בקרוב" או שמא "נפתח".

תגובות, הבהרות והזמנות לארוחה זוגית יתקבלו בשמחה.

עם הספר

כבר סיפרנו לכם על הופעת (הפרסומות ל) ספר של הרב סבתו, ולאחר מכן גם "שלם יותר מלב שבור" של אבי רט יחד עם הודיה בונן, שאף הוזכר השבוע בעלון "בראש יהודי" מאחר ובעמוד 247 של הספר מוזכר שמו של הארגון.

גם "מקימי" עלה שוב לכותרות (אכן "עם עובד" ולא "ידיעות אחרונות" - טעות שלי, ולא האחרונה), וכפי שאמרתי, מה שהתחיל כמשפט של הרב אבינר הפך לפולמוס שנמשך קרוב לחודש וכבר חוצה גבולות ותחומים - ואני מעדיף להשאיר את הבמה לגולשיו הנאמנים של אתר כיפה.

אם חשבתם שזהו, אז קבלו עכשיו את "אהבה ומצוות אחרות" ספר שמפורסם עכשיו בשלל העלונים ובו "עשרים וחמישה סיפורים של יוצרים דתיים צעירים ומסקרנים". אחד הכותבים הוא אדם צחי שכבר הוזכר כאן, כשבנוסף אליו ניתן למצוא גם את יקיר המדור - אוריה קניג, ציפי מורדי עם שלל ברכות עם ראשה הגינגי, אודי מקסימוב שמפרסם בלוג לא רחוק מכאן, נחום אבניאל החמוד, אריאל פלקסין האדום, גילית חומסקי (ד"ש למשפחה...), שי גיליס הצדיק, מירב סוויסה (מהקורס בתלמוד) ועוד כמה אנשים שעדיין לא יצא לי להכיר באופן אישי, כך שאתם מוזמנים למשחק "מי מכיר יותר כותבים".

אם זה לא מספיק לכם, אז קחו לכם פרסומת אחרת - ספרו החדש של הרב שרלו "רשו"ת להחמיר", שלעריכתו שותף בחור בשם בעז נכטשטרן. לדברי העורכים (והקומוניקט): "ייחודו של הספר אינו בנושאים, אלא במתודה: היכולת להכריע מתי יש להקל ומתי להחמיר. אמנם, האסוציאציה הראשונית למושג החומרות היא קפדנות ודקדקנות הגוררות עמן מרירות וכעס. אולם הקורא בספר ימצא בהם זווית נוספת. לא כ"עצבנות דתית", שלעתים אף נובעת מתסכול ומפחד, אלא כדרך ראויה ומשמעותית להידבקות בבורא עולם. דרך בה מבקש האדם להרחיב את מפגשיו עם א-לוהים גם מחוץ לעולם הריטואל הדתי. וכחלק מאמצעי המפגש מבקש הוא לקבל על עצמו דינים שאינו מחויב בהם - חומרות".

כמי שחי במערכת יחסים מתוחה עם המושג "המחמיר תבוא עליו ברכה", קיוויתי לשורה תחתונה קצת אחרת, אבל כנראה שהנוירוטיות היהודית תמשיך להוות חלק בלתי נפרד מעולמי.

וכדי לחזק את התחושה של "שבוע הספר הדוסי" באוויר, הודיעו אנשי "בראש יהודי" על סיומה של תחרות הסיפור הקצר, ועל כך ששלושת הגדולים יראו אור בעלון בקרוב. המתח בשיאו.

קוראים כותבים

והפעם הבמה לנפתלי (שם המשפחה שמור במערכת) שמתייחס לעולם קטן:

אני חושב שאני יכול לתרום קצת אינפורמציה בענין עולם קטן. גם אני (הייתי) מאוד מוטרד מתהליכים שקרו לו (עבר לי, אני כבר לא משקיע בזה אנרגיה).

א. מי שעמד לפחות בהתחלה מאחורי העיתון היו כמה שותפים, אחד מהם, נרי לוי.

ב. כזכור, או לא, בתחילת דרכו של העיתון דווקא כן הופיע שמו של העורך, והיה מדובר באלחנן ניר המוכר מאכסניות רציניות ביותר כמו מוסף שבת של מקור ראשון, נקודה ועוד. ואכן בהתחלה היה מדובר בעלון בעל אופי עמוק יותר ומתאים לזאנר שאנחנו יותר מכירים מזאנר הכותבים הדתיים הצעירים. בשלב מסוים אלחנן ניר פרש ומאז הופיע העלון ללא שמו של העורך. באופן לא מפתיע זה הלך יחד עם פניה חדה לכיוון החרדל"י, אולי מתוך הנחה ששם נמצא ציבור הקוראים הנאמן, כי לפחות לפי הדף הזה ועוד כמה, ולפי מאמר בכיפה שפורסם ביום שישי האחרון, הנוער הדתי הוא היום חרדל"י בצורה ממש מביכה.

ג. הכתיבה בעילום שם איפיינה עד לא מזמן גם את העלון של מעייני הישועה ורק לאחרונה (אולי בעקבות ביקורת?) פורסם שמו של העורך ויש חתימה על מאמרים וראיונות. בעולם קטן עדיין אין על מאמר המערכת כמו גם על חלק מהמאמרים והראיונות חתימה, וזה משתלב יפה עם השיטה החרדלי"ת המוכרת - לנו מותר להעביר ביקורת על כולם, ומי שמעביר ביקורת עלינו הוא חפיפניק ובכלל לא ממש דתי ואין לנו שום שיג ושיח איתו וכו.

בהקשר זה אגב, מעניין לראות את התגובה שכתב אביחי בוארון השבת במעייני על מאמר שפורסם בעלון שלו בשבוע שעבר. המסקנה פשוטה - אף אחד לא יכול לחלוק על הרב אבינר. מעניין מה יגידו על זה בקוממיות...

ולמי שהתאהב ב"למדני חוקיך" (העלון מנהריה), הנה לינק.