מילים - הם שמות קודש!

ב"ה
בתקופה שבה היה נטוש ויכוח בארץ ישראל האם להשתמש בשפה העברית או באחרות, כתב פרופסור גרשום שלום את המאמר הבא:

התנצלות!
אנו מביאים את המכתב שנכתב על ידי פרופסור גרשום שלום לידידו פרנץ רווזנצויג בלשונו. אע"פ שכוונתו של פרופסור גרשום שלום היתה שלא ישתמשו בארץ ישראל בשפת הקודש מחשש לסכנה. אנו מביאים את מכתבו כדי לראות מה חשב אדם שלא קיים .מצוות על כוחם של מילים לפני שמונים שנה בקירוב ומה קורה בימינו.

****************

(26.1.1926)

הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. מרבים לדבר פה על הרבה דברים העשויים להכשיל אותנו. מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מן העם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה
.
מה תהיה התוצאה של "עִיכשוּו" העברית?

האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו?

אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המילים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה.
אכן ה"וולפיק" הזה, שפת-הרפאים שאנו דוברים בה פה ברחוב, מייצגת בדיוק את אותו עולם לשוני נעדר – ההבעות שרק הוא ניתן אולי ל"חילון". אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו. אם אנחנו, דור-המעבר, נחייה בקרבם את שפת הספרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה?
ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה?

הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פי תהום, וכמעט כולנו מהלכים בבטחון, כמו עוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים. ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה.
יוצרי תנועת השפה החדשה, לאושרם, האמינו אמונה עיוורת, עד לעיקשות, בכוח הקסמים של השפה. אדם גלוי-עיניים לא היה מוצא בנפשו את האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין אספרנטו. ואילו הם הילכו – ועדיין מהלכים – כמרותקים על פי תהום. והתהום היתה אילמת.

הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם לאחרים, מסרו אותם לידי הנוער. לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מילה אחת מתחום האמונה בנאום חסר-חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת-פורענויות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו.
ילדינו שוב אין להם שפה אחרת והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו.
כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו
האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של שפה קדושה?

שפה מורכבת משמות. עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאוד.

אמנם, אנחנו מדברים כעלגי-לשון, בשפת רפאים. שמות מהלכים כרוחות במשפטינו. פלוני או אלמוני משחק אתם בכתבים או בעיתונים, ומשקר לעצמו ולאלוקים, שאין לכך שום משמעות אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו. שהרי, לשמות שמורים החיים שלהם. אלמלא כך – אויה לילדינו, שיהיו מופקרים לריקנות.

כל מילה שלא נוצרה סתם ככה מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר-נפץ.

דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המדובר", כלומר תכולת השפה שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש המסורת הקדושה, כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאבדנו.

אלוקים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו!!

המהפכה בשפה שקולו נשמע מתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום-הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם.
הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו!!

ירושלים, ז' טבת תרפ"ז

*******

אנו מצטרפים לתפילתו של פרופסור זה שהעם לא יאבד, שאלוקים ישוב ויחזור לחיינו, וששפת הקודש תעורר בכוחה העצום את העם לשוב אל עצמו.

גם אם אין אנו יודעים להסביר את האנרגיה העצומה של המילים בשפת יום יום. גם אין אנו מבינים את עוצמת התפילה - לא נתעלם ממנה. וננצל את כוחה לברכות עד בלי די, ולסנגוריה על עם ישראל.