שאלה: ישובים רבים תכננו לקיים בשבועות הקרובים אירועים לשם ציון יום השנה לגירוש. אך כעת, עיני כולם נשואות למלחמה, ולבם עם המשפחות השכולות. לפי מיטב שיפוטך המקצועי, ולאור ניסיונך הציבורי, האם אין זה מן הראוי לבטל או לצמצם בצורה משמעותית את אירועי יום השנה?
תשובה: לא הייתי מבטלת בשום אופן. הייתי לוקחת בחשבון את הקושי ואת המורכבות הקיימת בציון יום שנה על צרה קודמת בעיצומה של צרה חדשה.
עלינו להפנים שזה חלק מדרכנו היהודית. ממשיכים לציין אירועים קודמים, כולל מלפני אלפיים שנה, למרות אֶבל טרי ואירועים חדשים.
דוגמא פשוטה היא ט' באב. אפילו נפוליון העריך את העובדה שיהודים מתאבלים (גם) על אירועים מלפני אלפי שנים. הוא הבין שזה סוד כוחנו.
כך לענייננו; הרי פשוט לכל שלמרות הלחימה בצפון, נזכור השנה גם את ט' באב. אין סתירה בין אבל על העבר ובין כאב והזדהות עם תושבי הצפון בהווה.
שאלה: את מנסה לטעון שחורבן הגוש זהה לחורבן המקדש?
תשובה: בוודאי שזה לא שווה, אך הצורך לציין את שניהם (ט' באב, ויום השנה לגירוש) למרות הלחימה, יונקים מאותה גישה. הרי גם מי שיש לו אֶבל פרטי, מזכיר אותו גם בימי לחימה.
האבל הטרי מלפני שנה מחייב תשומת לב, בוודאי השנה, שזו יום השנה הראשון לאבל, ולדעתי גם בעתיד, בכל שנה ושנה.
שאלה: מזווית ראייתך, מה מטרת האבל על הגירוש?
תשובה: מעבר לתשובות הפשוטות, של רצון ללמוד, להפיק, לזכור, לדעת ועוד, זה נועד בכדי לקדם עיבוד אישי וקהילתי של האבל. להזדהות, להכיל ולנסות להבין. זאת בצד המטרה של יצירת הד ציבורי לגירוש. הד ציבורי חייב להתקבע, ואוי לנו אם אנו נשכח את העקירה בגלל הלחימה.
שאלה: מה מטרת ההד הציבורי?
תשובה: ראשית, כדי שנוכל בעתיד לדון ולהפיק לקחים. אך עוד לפני כן, האבל צריך להיות של הציבור כולו, כדי שהכאב יהיה של הציבור כולו. זאת עוד לפני הניתוחים והלקחים המדיניים והפוליטיים שצריך להסיק מכל מה שקורה. ראשית לכל, שלציבור הרחב תהיה מודעות לכאב ולמחיר האישי. כאב שאינו מגזרי אלא ציבורי. הכאב על חורבן צפון השומרון וגוש קטיף צריך להיות ציבורי ולא מגזרי.
שאלה: אז אנו מתאבלים בקהילה שלנו, כדי שהציבור בת"א יתאבל?!
תשובה: לא. אני מתאבל כי אני אבל. גם אנו חלק מהציבור. אך בהיותי חלק מהאומה, בע"ה זה גם יקרין על אחרים. זה מאוד חשוב. אני יכולה לספר שלאט לאט, יותר ויותר אנשי שמאל ואנשי מקצוע מתחילים להבין ולקלוט את הכאב ואת האסון שאנו חווים. הם רואים את הסרטים שיוצאים, ומתחילים קצת יותר להבין. במילים אחרות, במקביל לכאב האישי והקהילתי, יש לנו תפקיד, למענו צריך להתאמץ, והוא להפוך את האבל ללאומי ולא מגזרי.
שאלה: האם היית מקדישה את יום הזיכרון לישובים, לדיון על המלחמה בצפון ובדרום שפרצה בגלל ההתנתקות?
תשובה: יש שאלות שונות: האם ההתנתקות הובילה למלחמה בצפון בצורה ישירה או עקיפה? האם זה יד ה' ועונש? לשאלות אלו יש מקום חשוב, אך לאו דווקא כמרכז ביום האבל עצמו. כעת המוקד הוא עצם מתן מקום לגעגוע, לכאב, שיולידו הבנות יותר ארוכות תווך.
שאלה: מדברייך יוצא שצריך לקיים יום זיכרון כפי שתוכנן, ולהתעלם מהלחימה בצפון?
תשובה: צריך להזכיר בראש הדברים את הלחימה.
שאלה: ואז נעשה מעבר חד ונעסוק בגירוש?
תשובה: לא. נסביר, גם לעצמנו, שיש שרשרת מורכבת של אירועים שונים. אירוע רודף אירוע. זה חלק מהיותנו בני העם היהודי. מה שקורה עכשיו זה אופייני לתולדות עם ישראל, והוא חלק ממהות חיינו. עוברים מאבל, לשמחה, ושוב לאבל. לעיתים הכל תוך תקופה קצרה. המעברים החדים הם חלק מתהליך תחיית עם ישראל בארצו. אנו חיים סיפור מורכב. מתפללים לשלום החטופים, לשלום החיילים ולניצחון, ובו זמנית זוכרים ובוכים את החורבן. אין סתירה. זה מה שנדרש מאיתנו. ראייה מורכבת ויכולת לדאוג בו זמנית לאלו שבחזית, ובמקביל לא שוכחים לרגע אחד את המגורשים ואת כל תהליך הגירוש.
שאלה: יש לך משפט לסיום?
תשובה: בזכירה סוד הגאולה.