להתעצבן? לברוח? לכעוס באמת!

הוא שומע שרוצים לגרש אותו מהבית.

הבית בו הוא נולד וגדל,

הנופים בהם הוא צמח,

הקהילה שהיתה בשבילו משפחה גדולה ועלולה להתפרק.

מצפצפים על הערכים עליהם הוא התחנך,

מגלים אטימות נוראית לסבל שלו ושל שכניו.

מזלזלים בארץ ישראל,

הארץ הקדושה אותה הוא כל כך אוהב.

נותנים פרס לרוצחים הסובבים את ביתו,

אלו שאחראים, בין השאר, גם למותם של כמה ממכריו,

מהשכנים בישוב, מהחברים של המשפחה.

הוא רואה כיצד מכונת הגירוש הולכת וצומחת סביבו,

הכבישים הולכים ונחסמים,

הוא צריך להגיע הביתה דרך מחסומים, מעברים, בידוקים...

חלק מהשכנים כבר מדברים בגלוי על הפיצויים שיקבלו,

על ההתארגנות במקומות החלופיים.

והוא מתפוצץ מבפנים,

כולו שטוף באנרגיה של כעס, של זעם,

בעוצמות של עולם התוהו.

הוא רוצה לשבור, להרוס,

לפנצ'ר כל כלי רכב צבאי או משטרתי שעובר.

הוא מוכן לשבור את הכלים,

להיעצר, לחסום כבישים,

לשבור, להרוס, להרביץ...

אבל המבוגרים, השקולים, אומרים לו שזו לא הדרך,

שלא נשיג בזה שום דבר,

להיפך, זה רק יזיק ורק יפחית את הסיכוי למנוע את הגירוש.

ובכלל, צריך פשוט להאמין שזה לא יקרה,

וגם להסביר, להשפיע, להפגין הפגנות מנומסות.

אין מקום לכעס, לשיפוטיות הבוטה,

אנו צריכים להמשיך לאהוב את כולם,

לתמוך בצבא ובמדינה, להיות "המבוגר האחראי" ולא להשתולל.

אנחנו רוצים לחיות בעולם התיקון,

ובו אין מקום לרגשות שליליים כל כך,

לרצונות הרסניים, לפעולות לא מבוקרות.

אבל,

זה רק גורם לתסכול להתגבר.

הוא מרגיש לכוד ולחוץ מכל הכוונים -

השלטון, עם מכונת הגירוש שלו מכאן,

ההשתוללות הפנימית בתוכו מכאן,

וההגיון הקר, ותאות הנורמאליות של המבוגרים מכאן.

עוד מעט הוא מתפרק לגמרי!

אין דרך נוספת?

אין מקום אמתי לזעם ולכעס שבתוכו?

אין יכולת למצוא "כלים דתיקון" ל"אורות דתהו" שלו?

מה נגיד לו?

איך נמלל נכון את האמת העמוקה שזועקת בתוכו,

כך שלא תפרק אותו, אבל גם לא תכבה?

בא, נגיד לו, בא נתבונן ביחד על מה שעובר עליך:

הכעס והזעם, הרצון לשבור ולהרוס,

נובע מהמציאות החיצונית המאיימת עליך,

והוא גם מעורר את המציאות החיצונית שלך.

אין זה שקר, ואין זה זיוף,

אבל להישאר רק שם זוהי אפשרות חסרה, מסוכנת,

אפשרות מהסוג של עולם התהו שבהיותה כך

גם עלולה ליפול, להישבר ולהתמוטט.

כאשר תיכנס אל העולם הפנימי,

תגלה שהאמונה שלך יודעת לזהות,

כי באמת הכל בידי שמים, עטוף ברחמי שמים

וודאי הולך תמיד רק אל הטוב.

תבין, שאמנם הקדוש-ברוך-הוא השליך אותך, אותנו

אל תוך מציאות שדורשת ממנו התערבות ופעולה,

אבל באמת באמת הוא בעצמו מנהל את העניינים,

מלווה ומנווט אותם בדיוק למקום הנכון ביותר.

כשכך תחשוב, כל דבר שתעשה -

תעשה באופן רגוע ומשוחרר,

מתוך שעשוע פנימי,

וחדות משחק למלא את תפקידך באירוע הסטורי-אלקי.

אם תפעל כך, תפעל בסגנון של עולם התיקון,

בשקט, בשלוה, בהשכל ובבטחה.

לא, אל תצעק, אני לא רוצה לכבות את הבעירה הפנימית שלך.

יותר עמוק מהעולם הפנימי שלך

ישנו העולם ה"עצמי" שלך.

ובו, אולי באופן מפתיע, יש דווקא כעס עמוק

על המציאות העקומה כל כך.

זהו עולם שמזדהה עם הכאב של הקדוש-ברוך-הוא

על כך שהגאולה עדיין לא באה.

שם הכעס אינו מתוך רגשות חיצוניים והרגשת איום,

אלא מתוך הזדהות עמוקה עם הטוב

שאמנם עדיין לא מתגלה בפועל,

אבל כל כך ודאי שהוא הטוב, והוא חייב כבר להיות.

כך, כאשר אתה חי בכל העולמות-הרבדים שלך,

הלהט הבוער בך, הוא להט עצמי,

של "אורות דתהו" קדושים ואמתיים,

הפנימיות המאמינה שלך, מאפשרת לך להיות חפשי, משוחרר ושמח,

ולפתח כלים מכלים שונים לבטא את הלהט הפנימי,

ובחיצוניות שלך, אתה פועל בעוז, אבל לא בלחץ,

באופן של "אורות דתהו בכלים דתקון".

(צילום: דוברות)

(הדברים נכתבו בהשראת המאמר "טוב כעס משחוק" בספר קומי אורי של מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א)

הכותב הוא מנהל בית הספר לתורת הנפש ע"פ שיטת הבעל שם טוב. היה תושב גוש-קטיף עד לגירוש, ובתקופת המאבק פעל, בין השאר, עם בני הנוער של הגוש.