חבל שאובמה נבחר. לא רק בגלל שהוא רע לישראל (זה מילא - עברנו אותו פעם אחת, בע"ה נעבור אותו שוב), אלא בגלל שכבר היה לי רעיון למאמר שהייתי כותב אילו היה מפסיד. עכשיו אאלץ להסתפק בלכתוב מה הייתי כותב אילו הפסיד אובמה בבחירות.
ברק אובמה, אולי יותר מכל נשיא אחר בארה"ב, לא היה רק אדם פרטי, אלא גם סמל. עצם היותו השחור הראשון שהגיע למשרה הרמה הזו, הפכה אותו בעיניהם של רבים למעין משיח. אני זוכר איך בלילה בו נבחר לראשונה, סיפר הכתב הישראלי בוושינגטון על שוטרים שחורים קשוחים שפשוט עמדו והזילו דמעות מרוב התרגשות. בחירתו של אובמה לנשיא הפכה לסמל של ניצחון ערכי החירות והשוויון, כאשר נציגם של אלה שהחלו את דרכם באמריקה כעבדים בשלשלאות, הפך להיות האיש החזק בעולם.
אפשר בהחלט להבין את הסמליות שביטא אובמה. אבל כאשר מוענק לסמליות משקל מוגזם, הולכת ונדחקת לצד העובדה שהחיים הריאליים מורכבים יותר מאשר העקרונות המופשטים. עצם היותו של אובמה נשיא שחור, לא הופכת אותו למוכשר או מוצלח יותר - אבל היא עלולה לגרור תמיכה לא-רציונאלית כלפיו, מצד אותם אנשים שאהדתם לסמל גוברת על שיקול דעתם. אין דוגמא מובהקת יותר לכך, מאשר אותו פרס נובל הזוי לשלום שהוענק לו זמן קצר לאחר שנבחר. על מה ולמה פרס נובל לשלום? וכי מה כבר פעל אובמה למען השלום, מעבר להצהרות מתוקשרות מהסוג שכל נשיא משמיע? אפילו ערפאת כבר פעל יותר בנושא... אין מנוס מהמסקנה, שהוועדה העניקה את פרס הנובל לא לאובמה האיש - אלא לאובמה הסמל, כאילו בעצם קיומו הוא מבטא את אידיאל השלום. חשיבה בלתי-רציונאלית שכזו, מיסטית כמעט, היא הצעד הראשון בדרך להפיכתו של אדם למשיח שקר, או אף לאליל.
דוגמאות דומות מרחבי העולם, וגם מארצנו הקטנטונת, לא חסרות. האם איננו מתבשרים חדשות לבקרים, בכותרות בעמודים הראשונים, על "האשה" שעשתה חיל בתפקיד צבאי כלשהו? על "ההומו" שנבחר לתפקיד חשוב כזה או אחר? על "האתיופי" שהגיע להישגים מרשימים כאלה ואחרים? אז מצד אחד, יש כאן שמחה ראויה על מימושו של ערך השוויון; אבל מצד שני, פעמים רבות הערך הזה הופך למעין אליל, שדוחק מפניו שיקולים של תועלת והפסד, ודורש בלעדיות בכל מחיר. נשים תשרתנה בכל תפקיד צבאי, גם אם זה יפגע בתפקודו של הצבא, וערבים יכהנו בכל המשרות הרמות, גם אם זה יפגע בבטחון המדינה. הפיכתם של אנשים כאלה לסמלים חיים של עיקרון השוויון (או הפמיניזם, או הפלורליזם וכדו') חוסמת העלאת ביקורת כלפיהם, עניינית ככל שתהיה, ומאשימה אותה ב"גזענות", "שוביניזם" או "פאשיזם". שהרי הסמל הוא קדוש, ולצאת נגדו זה לא כמו להעביר ביקורת על אדם פרטי - זו כפירה בערכים אותם הוא מייצג! וכך החליפה המהפכה הפוסטמודרנית את הערכים הטוטאליים של העבר, בערכים טוטאליים לא פחות, עליהם היא מגינה בקנאות לא פחותה.
אז אם אובמה היה מפסיד בבחירות הללו, היה אפשר לומר שאמריקה התפכחה מחזון המשיחיות השחור, ולמדה לזהות את הבשר ודם שמאחורי הסמל הקדוש. מאחר שניצח, לא נותר אלא לקוות שאלו שבחרו בו, אכן עשו זאת בזכות מי שהוא, ולא בזכות מה שהוא מייצג. המאבק הצמוד עם רומני מראה שאובמה כבר לא נהנה מהילת זוהר אוטומטית בעיני העם האמריקאי, והוא יצטרך לתת יותר קבלות לאמון שניתן בו.
ואם נחזור לבחירות המקומיות אצלנו בבית היהודי, טוב יעשו הבוחרים אם יתעלמו מתוויות כמו "אשה", "ספרדי" או "צעיר" - שמשום מה זוכות לשריונים כאלה ואחרים - ויבחרו את המועמדים לפי מי שהם באופן אישי. בסופו של דבר, לבחור מישהו רק בגלל השתייכות עדתית או מגדר, זה "גזעני" לא פחות מאשר לא לבחור אותו רק בגלל סיבות אלה. בשני המקרים מתייחסים אליו כאל סמל, לא כאל אישיות. בחרו את המועמדים הטובים ביותר - ותנו למעשיהם לדבר בעד עצמם.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.