הקורונה כבר כמעט מאחורינו. היינו בתוך רגע היסטורי, חווינו אותו בגוף שלנו ובנפש שלנו. אסור לנו לתת לו לחמוק, הפעם הבאה תהיה רק בעוד מאה שנה (או כבר בחורף הקרוב). אז נזכור ולא נשכח את כל מה שחרטנו על בשרנו:
הסתדרנו עם מה שיש: ידענו להסתדר גם בלי ביצים ובלי נייר טואלט ובלי טבליות למדיח. עכשיו אנחנו יודעים שנצליח להסתדר בלי שמנת מתוקה. הסתדרנו בלי טיסות לחו"ל, בלי מלונות, בלי בתי קפה. הסתדרנו עם אותם בגדים, וגם כשהילדים נאלצו ללבוש חולצות שכבר צמודות עליהם ומכנסיים שלא מצליחים להגיע לקצה של הרגל.
עם מה שאין ולא הסתדרנו – יצרנו מציאות חדשה: הופעות תרבות בשידורים חיים, שירת מרפסות במקום חגיגות המוניות, סדנאות כתיבה, יצירה ולימוד נגינה בזום. למדנו להתפלל כל המשפחה יחד ואפילו קלטנו שזו חוויה חיובית. למדנו ללמוד מרחוק, להיפגש עם חברים ומשפחה באמצעים טכנולוגיים, והצלחנו לייצר מפגשים עם אנשים שלא פגשנו מעולם כי פתאום נהיה לאנשים זמן – אבל בעיקר נהיה להם מקום בלב.
למדנו דברים חדשים: התחלנו להזמין מהאינטרנט בהיקפים גדולים, ולמדנו שאנחנו לא צריכים כל כך הרבה. נכנסנו למטבח ולמדנו לבשל, למדנו איך נראים ימים שבהם ההורים והילדים ביחד בבית כל יום, כל היום. לימדנו את ההורים שלנו להשתמש בזום, כולל להפוך את המצלמה ולשים על מיוט. לימדנו אותם שאם הם לא רואים את עצמם, סימן שגם אנחנו לא רואים אותם – וזה נכון בכלל על החיים ולא רק בזום. למדנו כמה הם חשובים לנו, וכמה קשה בלי החיבוק שלהם.
ידענו לשנוא: את כל מי שלא שמר על ההנחיות, את כל מי שהדביק, את כל מי שחשבנו שהדביק, את כל מי שלא הכרנו, את כל מי שלא הבנו. את כל מי שחשבנו שבגללו.
ידענו לאהוב: את כל ה"הם", את ה"אחרים", שפתאום הבנו אותם, כשהפנמנו שזה לא מרוע או מאטימות. אהבנו אותם והתגייסנו למענם. גייסנו חבילות וארגזים לקשישים, לצעירים בסיכון, עזרנו לאנשים לעשות קניות, חילקנו את הכסף שלא קיבלנו החודש, והענקנו את האהבה שלנו גם למי שלא העלנו בדעתנו שנעניק להם לעולם.
ידענו לחמול: יכולנו לחכות בתור ארוך להחריד מחוץ לחנויות והיינו מנומסים אחד לשניה, לא צעקנו בסופר אם לא היה את מה שרצינו, הנהנו בהבנה כשהסבירו לנו שאין ונתנו לכולם לעקוף בתור. חילקנו ביצים לחברים שלא הצליחו להשיג, הצלחנו לחייך מבעד למסכות.
למדנו להאמין במנהיגות: הקשבנו לחדשות ולנאומים, שמרנו על הכללים ולא דחקנו בהם. ידענו לחכות בסבלנות כשהיה לנו אופק ובטחון. הרגשנו איזה כיף זה להצליח לסמוך על המערכת.
למדנו מתי מפסיקים להאמין: כשיש פער בין דיבורים למעשים, כשלא מוצאים הגיון בהנחיות, כשיש המון קולות וכיוונים שונים במקום קול אחד ברור שמתווה חזון ואופטימיות. כשמבטיחים הבטחות והן לא מתממשות, כשהפער בין ההנחיות להמון דוחק המון פרטים לעבר הקיר.
למדנו להקשיב למציאות, ללמוד אותה, להסתגל אליה. למדנו שאפשר אחרת מכל מה שידענו עד היום, למדנו להשתחרר מכל ההרגלים שלנו. למדנו לארגן את החיים שלנו מחדש.
תמיד חגגנו בל"ג בעומר את סיום המגיפה ההיא שהייתה משום שלא נהגו כבוד זה בזה. מי יודע, אולי המגיפה שלנו נעצרה משום הכבוד, האהבה, החסד והחמלה שנהגנו זה בזה בימי המגיפה שלנו. את אלה אנחנו צריכים להשאיר כאן לתמיד.