תמיד חייתי באשליה שאף אחד לא יודע מה הדעות שלי ומה אני חושבת. הגעתי לראיונות עבודה, למפגשים, לכנסים, בעודי בטוחה שהדעות שלי הן רק שלי ואף אחד לא יודע מה הן. הרי מתחת למטפחת ולבגדים הדוסים, אני ממש מחזיקה בדעות משלי על כל מיני נושאים. לפעמים אפילו שונות מהתיוג המצופה.
אבל מהר מאוד גיליתי שעוד לפני שאני פותחת את הפה, כולם כבר יודעים מי אני (דוסית), מה אני חושבת, באיזו התנחלות אני גרה (אני לא), כמה ילדים יש לי (כפרה עליהם), כמה עוד יהיו (התינוקות הבאים יהיו הנכדים), ולאיזו מפלגה אני מצביעה בבחירות (בפעם הבאה – רנדומלית).
כשהבנתי שאין יותר לאן להתחמק, והדעות שלי (לדעת הקהל הקדוש) כתובות לי על המצח - החלטתי שאולי כדאי להרוויח את חופש הביטוי בכך שאודה לפחות בכיוון הכללי שלהן, ולא אמשיך לשתוק בחסות המחשבה המוטעית שאף אחד לא יידע לאיזה גוש הצבעתי בבחירות האחרונות.
אז אמנם חשפתי את דעותיי ואפילו העזתי לגעת בנושאים מפלגתיים, אבל אז גיליתי שיש אוכלוסיות שלמות שאין להן דעה פוליטית ובטח שאין להן אג'נדה: לשופטי בגץ אין. לפקידים במשרדים ממשלתיים – בכל דרג שהוא - אין. לרבנים אין. לעיתונאים אין. למנכ"לים אין. ואפילו למורים לאזרחות לא. רק לחברי הכנסת ועוזריהם יש. אה, וגם לעיתונאים מהימין. אבל השאר סבבה. לגמרי אובייקטיבים. והם מקצוענים כמובן, ומקצוענות לא יכולה לבוא אם יש לך דעות. ככה זה.
אז זהו, שלא.
לכולם יש דעות פוליטיות ודרך מסוימת שבה הם רואים את העולם. לפעמים זה מתבטא בפתק שאנחנו משלשלים בקלפי, לפעמים גם לא ללכת לקלפי קשור לדעה הזו. שמאל וימין, שמרנות וליברליות, סוציאליזם וקפיטליזם ועוד ועוד – הן גישות שבהן אנחנו תופסים את העולם, ולכולן יש ביטוי פוליטי. הפרטים כמובן חשובים, ותמיד יש מורכבויות וזליגות ואפור יותר משחור ולבן, אבל לכולם יש תפיסת עולם שממנה נגזרים כל מעשיהם. אפילו בשאלה איפה לגור או אם להחליף את התאורה בסלון או לא.
ההבדל נמצא בין אלו שמודים בתפיסות העולם האלה לאלה שלא. בין אלו שלא חושפים את תפיסות העולם האלה באופן ברור - אבל לגמרי מתנהלים לפיהן, ובין אלו שחושפים את תפיסות העולם שלהם ומוכנים לקבל את הביקורת על כך. זוהי המשמעות העמוקה של שקיפות. אף אחד מאיתנו לא אובייקטיבי כלפי כלום. שני אנשים שישמעו שיחה אחת יחוו ממנה רשמים שונים, אף אחד מהם לא משקר, ושניהם שומעים קודם כל את התפיסה שלהם – ואז את מה שמתיישב עליה בתוך התוכן שהם שמעו. אלה החיים.
פוליטיקה היא לא מילה גסה. היא ביטוי של סדרי העדיפויות של איך אנחנו רואים את העולם. מותר ואף רצוי שלכל אדם תהיה דעה פוליטית ועמדה מגובשת – לא משנה איזו - על איך לחיות את החיים.
אבל רק כששני הצדדים חשופים – אפשר לנהל דיון, אפשר להפסיק להגן על כל צד באופן אוטומטי ואפשר להפסיק לדבר מהפוזיציה. מינויים פוליטיים יוכלו להפסיק להיות מינויים פוליטיים אם יהיה ברור שגם לפקידים יש אג'נדה, תפיסת עולם ומפלגה שחביבה עליהם. הרי יש להם. עיתונאים שמאלניים יוכלו להפסיק להיחשד בדיווח מוטה אם הם רק יודו שמאחורי הדיווחים שלהם יש תפיסת עולם, ועיתונאים מהימין יוכלו להפסיק להיחשד כעיתונאי חצר רק בגלל שהדעה שלהם לא מתחבאת מאחורי "דיווח אובייקטיבי". אפילו שופטי בגץ, מי היה מאמין, יוכלו להתגלות כאנשים שאכן יש להם דעות פוליטיות, אבל השקיפות שבגילוי ויושרתם המקצועית, מאפשרת להם לשפוט ללא משוא פנים.
כמה אנרגיית שמש מתבזבזת בנסיונות להסתיר את הדעה הפוליטית, במקום להודות שהיא קיימת, ולהתחיל ליהנות מאורה המחטא, ולדון במהות.