אבשלום קור אמר את ה"G Word", ועורר זעם. לא בטוח שבאמת "יהדות התפוצות" היא הזועמת, ולא פלוני או אלמוני שמינה עצמו לדבר בשמה, אבל בכל אופן - זעם. והזעם הוא לא רק על איזו התבטאות לא מוצלחת, אלא קודם כל על עצם השימוש במילה "גולה" - "ביטוי שהשימוש בו כבר לא מקובל בישראל מזה שנים".
פעם אמרה לי עולה מאמריקה: "בחו"ל לימדו אותי שהגולה מתקיימת בממד הזמן - אנחנו ב'תקופת הגלות'; רק בארץ ישראל למדתי שהגולה מתקיימת בממד המרחב". אם הגולה מתקיימת רק בזמן, אי אפשר לדבר על "יהודי הגולה", כי או שכולנו היום כאלה, או שאף אחד מאיתנו. אבל אבשלום קור מאמין, ובצדק, שהגולה מתקיימת גם במרחב, ויהודי מחוץ לארץ ישראל חי בגלות.
אברהם יהושע השל כתב יפה על השבת, שהיא "מקדש הזמן". אבל פרשת השבוע מזכירה לנו: "את שבתותיי תשמורו ומקדשי תיראו". לצד השבת, מקדש הזמן, קיים גם בית המקדש, שהוא מקדש המרחב, וסביבו קדושת הר הבית, קדושת ירושלים וקדושת ארץ ישראל, הקדושה מכל הארצות.
המאה העשרים ואחת חשבה שהמרחב מתבטל בפני הזמן. שהגבולות נמחקים, שהגלובליזציה שיטחה את העולם, שלא חשוב איפה אתה גר, אלא באיזה אזור-זמן אתה ער. אפילו החפיצים (גדג'טים) שאנחנו קונים מתהדרים קודם כל במהירות פעולתם, ורק אחר כך בגודל. אך הקורונה מזכירה לנו שוב שבתשתית כל זה עומד המרחב: מאוד חשוב באיזו מדינה אתה חי, באיזו עיר, באיזה בית. בסופו של דבר, אנחנו בני אדמתנו.
אחינו שבגולה חווים זאת ביתר שאת מאיתנו. הקורונה היכתה בהם יותר ומגבילה אותם יותר. הם צריכים עכשיו את תמיכתנו ואהבתנו, וחשוב לגלות כלפיהם גם עדינות ורגישות. אך אינני חושב שהם באמת צריכים שנתכחש לעובדה הפשוטה, שאנו יהודי ארץ ישראל והם יהודי הגולה. האחווה מגשרת על פני המרחק, אבל אינה מבטלת אותו.