אנחנו לא יודעים לקרוא את המכתב שה' שולח לנו דרך האירועים ההיסטוריים. השנה זה מורכב יותר. מצד אחד – שפע עצום של ברכה. סכר דגניה על סף פתיחה; מאידך גיסא, הקורונה, ובעיקר העובדה שהיא לא נוגעת בנו בלבד, אלא בעולם האנושי כולו. רבים מציעים את הפרשנות שלהם למכתב הזה. היא לא שווה הרבה יותר מאשר הפרשנות שלהם למכתב הזה. יש רק נתיב אחד החוצה את הקיר שבין האירועים ובין היסוד האלוהי שלהם, והוא: הנבואה. זה היה עיקר תפקידה ומהות עולמה. ואין אתנו יודע את דבר ה' באמת.
הדבר גם גורם לכך שרוב מוחלט של הפרשנים מוכיח מהמאורעות את מה שהוא סבר גם בלעדיהם. המציאות מוכיחה שהוא למעשה צדק כבר קודם. והאירועים אינם גורמים אפוא לשינוי עמוק אצל הפרשן, כי אם להפך. הם למעשה מיותרים – כאשר מדובר בו. כמובן שהם חשובים רק לאחרים – האחרים הם אלה שצריכים לשנות את עצמם, כי האירועים מוכיחים שהאחרים טועים. אין בזה טעם של ממש.
ואולי, אפשר בכלל לשנות את הגישה. להודות בכאב ובענווה שאין בידינו לפרש דבר, וכולנו ניצבים בפני הספר החתום. אולם, להתייחס לאירועים כמו אותו נתיב שחז"ל הציעו ביחס לחלומות: "כל החלומות הולכים אחר הפה", לאמור: לראות באירועים השונים הזדמנות שנשלחה לנו, ושאנחנו יכולים לעבד, ולתת להם את המשמעות, לאור ההכרעה שלנו מה לעשות עם המציאות הזו.
אין אנו מתיימרים לומר דבר שאין בכוחנו לדעת. אלא רק בונים ומתעצמים מתוך המציאות עצמה, ויודעים כי זה רק אנחנו שבחרנו להעניק לה את המשמעות הזו. ובדרך זו, בכאב ובענווה, תיאמר האמת ביחס למגבלותינו, ויחד עם זאת – לא נחמיץ את המכתב הזה להתעוררות, להתרוממות נפש, לתשובה ולתיקון. של עצמנו.