הגענו מהשואה. גם מי שלא הגיע מארצות ההשמדה, גם הערבים, כולנו. נוסדנו בתודעת שואה. ככה הוקמה המדינה וככה אנחנו חיים – רוויי טראומות, הכל כואב לנו. לכולנו, גם מי שהמשפחה שלו לא עברה במחנות. אנחנו כבר 72 שנים מנסים להגיד שזה לא קשור, וברית גורל וברית יעוד, ואנחנו לא בטראומה. אבל שקר.
כשאנחנו חושבים על סגר אנחנו מדמיינים מחנות, כשאומרים לנו אקספוננציאלית אנחנו מדמיינים את יהודי הונגריה באושוויץ, כשאומרים לנו אין ביצים אנחנו מרגישים את הטעם של קליפות תפוחי האדמה, כשאומרים לנו – ליל סדר בלי סבא וסבתא – אנחנו מתחילים לזמזם את "ליל הסדר האחרון בגטו ורשה".
אנחנו מתייחסים לכל מגזר בנפרד כדי לשמור על הקיום שלנו, כדי לספר לעצמנו סיפור על המדינה שבנתה את עצמה מאפר. אנחנו מנסים להוכיח שאנחנו בסדר, שהכל טוב, אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי להיות בטוחים שזה לא יקרה שוב: אנחנו לא יכולים להיכנע לערבים כי כולנו נמות, אנחנו לא יכולים להיכנע לחרדים כי כולנו נמות, אנחנו לא יכולים להיכנע לדתיים כי כולנו נמות, אנחנו לא יכולים להיכנע לחילונים כי כולנו נמות.
גם הדיונים הפוליטיים העמוקים תמיד מגיעים בסוף לסיבת הורתה של מדינת ישראל, גם אם לא לכולם נוח עם זה. ואז, כדי לסדר רק עוד קצת ולזכור איזו מדינה נהדרת יש לנו, אנחנו מנסים ליישר את המציאות ונאחזים בפנטזיות: אם רק נוריד את הערבים מהסטטיסטיקה – אז כמעט ואין לנו תאונות דרכים, אם נוריד את החרדים – אז שיעורי התעסוקה מדהימים, אם רק נוריד את המתנחלים מהמשוואה אז אנחנו מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, אם נוריד את החילונים – אז אנחנו בכלל מדינה מסורתית. הי, אומר כל שבט לעצמו – לא תהיה שואה שוב, כי אנחנו בעצם בסדר גמור.
והנה קורונה. ומסתבר שאנחנו יותר גמור מבסדר. שאם נמשיך להפריד, או אז יכה בנו המוות. לא ההיפך. השואה שלנו מתחילה להתפרק, ובתזמון בלתי יאומן, ערב חג הפסח, בואכה יום הולדתו של עם ישראל – מדינת ישראל נאלצת לחשב את עצמה מחדש: להתחיל לנסות להבין מי היא בלי ההפרדה השבטית, לפעול מתוך ערבות הדדית חוצת מגזרים, תוך כדי שהיא מניחה בצד את כל חרדות ההולדה שלה, כן, גם את השואה - ולהיוולד שוב.
רק שכל לידה מבשרת גם ניתוק, והניתוק מכאיב, והחיבור מכאיב, אפילו כשיודעים שאחריו יבוא אור גדול. כל אם יודעת שכדי שעובר יהפוך לתינוק היא חייבת לעבור לידה, והלידה הזאת כואבת מנשוא. כל אם יודעת שפעמים רבות, החיבור עם התינוק שרק נולד, שכל כך רצינו אותו וחיכינו לו וגם רצינו שייצא כבר – יהיה כרוך בהרבה בכי. של שניהם. כי ניתוק הוא כואב, וחיבור גם הוא, מסתבר, יכול לכאוב לא פחות.
בכל ליל סדר אנחנו יושבים מדושני עונג ומשפחה סביב השולחן, ומתנשאים לנו בכיף על בני ישראל שלקח להם 40 שנה להוציא את המדבר מתוכם. אבל אולי השנה אנחנו מצליחים להבין כמה קשה להיוולד, כמה קשה לעשות את הניתוק ממצרים ולהפוך לעם, כמה קשה להוציא את המדבר מתוכנו - את ההרגלים, את דפוסי החשיבה, ולבחור להיות בני חורין, אנשים חופשיים.
פסח הזה והרמדאן בעקבותיו, מבשרים לנו ניתוק וחיבור מחדש, אישי ולאומי. שניהם כואבים ויכאבו, אבל בסופם נחיה במציאות חדשה, אחרת, שלא יכולנו לדמיין ועדיין איננו יכולים. לילות סדר רבים מתמיד יתקיימו השנה. הם יהיו מתוך ניתוק, מתוך סגר, מתוך צער וגעגוע על אהובינו שלא נוכל לחגוג איתם. אבל הם יהיו חיבור מחדש – כל אחד לעצמו ולביתו, במסע שמאלץ אותנו לראות פרטים במקום שבטים ולהיות ערבים זה לזה. גם אם הם ערבים, וגם אם הם חרדים. גם אם הם תושבי בני ברק וגם אם הם דרי משען, גם אם אנחנו רק רוצים לחבק אותם, וגם אם אנחנו רק רוצים שהם יהיו מבודדים לנצח, במבט של פרט, ובמבט של כלל. בליל הסדר הזה המחיצות מתגבהות מאוד, אבל הן גם נופלות בקול רעש גדול. בפסח הזה אנחנו יוצאים ממצרים, ומדינת ישראל נולדת מחדש.