פסק הדין שניתן אתמול (ב') בבג"ץ התנועה לאיכות השלטון, המחייב את יו"ר הכנסת לכנס את מליאת הכנסת לצורך הצבעה על החלפתו עד ליום רביעי, 25.3.2020, הוא עוד מפגן של עריצות בג"ץ על הרשות המחוקקת, פגיעה חמורה בעקרון הפרדת הרשויות ובעיקר מפגן של התנשאות וזלזול באופן פעולת הכנסת. בניגוד לניסיונות להציג את פסק הדין כ"הצלתו" של הרוב בכנסת מפני יושב הראש העריץ, הרי מדובר למעשה על ההיפך הגמור.
כדי להבין את ההטעיה בה נקטו שופטי בג"ץ בפסק הדין, יש להבין דבר ראשון את אופן עבודת הכנסת. חוק יסוד הכנסת קובע שסדרי עבודתה של הכנסת יקבעו בתקנון הכנסת, וכל עוד לא נקבעו הסדרים בתקנון יקבע הנוהג שנהג בכנסת עד לאותו יום. תקנון הכנסת, שנידון בוועדת הכנסת ואושר במליאה ע"י רוב חברי הכנסת, קובע שיו"ר הכנסת יבחר " לא יאוחר מהמועד שבו כונסה הכנסת לצורך כינון הממשלה".
כלומר שחברי הכנסת השקיעו מחשבה בשאלה מהו הזמן הנכון למנות את יו"ר הכנסת, וקבעו גבול שעד אליו יש לבצע את המינוי. הסיבה ללוח הזמנים הזה אינה מקרית, אלא ההבנה שמינוי היו"ר ובהמשך וועדות הכנסת קשור באופן ישיר למו"מ להקמת הממשלה, ועל כן קשרו חברי הכנסת בין הדברים.
כמובן, את תקנון הכנסת, ואפילו את חוק היסוד, ניתן לשנות. כל שצריכים חברי הכנסת לעשות אם מצאו פגם בתקנון הוא לתקן אותו, או לחוקק חוק אחר שיסדיר את סדרי עבודת הכנסת. הליך חקיקה, מטבעו, אינו מיידי. נדרש להניח את החוק במזכירות הכנסת, לדון בו בוועדות ולהצביע עליו מספר פעמים נפרדות. המטרה היא לייצר הליך נינוח, שקול, שיאפשר לחברי הכנסת לדון, להפעיל שיקול דעת ולהעמיק בתוצאות החוקים שהם מבקשים להעביר.
אם כך, ראינו שיולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת, פעל בהתאם לתקנון כאשר נמנע מלכנס את המליאה, יש לו זמן עד להקמת הממשלה, ואין מחלוקת על כך שעד עכשיו הוא לא חרג מלוח הזמנים הזה. במקום לפעול להקמת ממשלה, או לפעול לשינוי התקנון באמצעות חברי הכנסת, בא בית המשפט ופשוט הכריז שהתקנון לא מעניין אותו. לדעת בית המשפט, צריך לכנס את הכנסת כבר עכשיו. מיד.
כלומר במקום לכבד את הכרעת הרוב שתיקן את התקנון, או לאפשר לכנסת לכנס רוב אחר ולשנות את התקנון, בית המשפט פשוט החליט ששיקול דעתו טוב יותר מזה של רוב חברי הכנסת, ושהוא זה שינהל את הכנסת במקומם. אין יותר רשות מחוקקת שבית המשפט מפרש את החוקים שלה, אלא בית משפט ששולט ברשות המחוקקת וקובע את סדרי עבודתה. הדבר דומה לפסיקה של בג"ץ שמעכשיו לא הרוב יקבע את החוק, אלא דווקא המיעוט.
אם עצם ההתערבות המחוצפת הזו לא מספיק, הרי שבמקרה הזה הזלזול המופגן של בית המשפט בכנסת ובעומד בראשה בה לידי ביטוי גם בהתנהלות השופטים במתן פסק הדין. 50 דק' לאחר שניתנה תגובת יו"ר הכנסת כבר היה פסק הדין, על 19 עמודיו, חתום ומוכן. ברור לכל בר דעת שפסק הדין לא נכתב לאחר שהתקבלה תגובת יו"ר הכנסת ונשקלה בכובד ראש. למעשה, פסק הדין נכתב מראש, כאשר השופטים כבר קובעים את עמדתם ללא כל התחשבות בתגובתו של הצד השני בהליך.
כל החלטה של כל גורם אחר – עירייה, רשות שלטונית או ועדת ערר – שהייתה מתקבלת באופן הזה הייתה נפסלת ע"י בית המשפט, אולם בית המשפט עצמו נמצא, כך נראה, מעל לשיקולים של צדק או מוסר טבעי. אין שם צורך לשמוע את עמדת הצדדים לפני שמקבלים החלטה. מלוא כל הארץ כבודו.
הכותב, עו"ד זאב לב, הוא מנהל המחקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה.