לבושתנו ולחרפתנו, יש במדינתנו התעללות ואלימות מחרידה כלפי זקנים. קשה להאמין שהגענו לשפל מוסרי כזה, לפשע לאומי כזה.
ההתעללות הזו באה לידי ביטוי בעלבונות, השפלות, גרימת כאב גופני ומצוקה, ניצול כלכלי ועושק מנכסיהם, ואפילו קיום יחסים נגד רצונם. נורא ואיום.
ודאי שהמדינה מטפלת, דרך משרד הרווחה, אך יש כל כך הרבה מקרים, שהעובדים הסוציאליים קורסים תחת המעמסה ואינם יכולים לטפל בכולם. כך שדו"ח מבקר המדינה, גילה שאחד מכל חמשה זקנים בארץ הוא קרבן להתעללות, ועל פי כמה סקרים, זה האחוז הכי גבוה מכל מדינות המערב.
כללית, הקשישים אינם מדווחים, ברצונם להגן על הפוגעים, שהם על פי רוב בני משפחה או מטפלים בשכר. כך שהחוקים הרבים למען הגנתם, אינם מגנים עליהם למעשה.
יש הרבה גופים שמסייעים להם, משרד הרווחה כאמור, משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי, ועוד ארגונים שונים, ובוודאי הם עושים עבודת קודש, ובכל זאת נשארת עבודה רבה.
גם בבתי אבות סיעודיים רבים, יש תופעות מזעזעות: הזנחה, קשירות, עלבונות, גסות רוח, יחס אלים. יש קשישים בודדים, מיואשים, משוועים לכוס מים, ואף מתבוססים בהפרשות שלהם. היו הרבה תחקירים עיתונאיים על כך. חלקם הביאו תיקון, אבל רובם לא הניבו פרי.
לפעמים מאכילים אותם בחוסר סבלנות ודוחפים להם את האוכל בפה, כמעט עד מחנק. לפעמים נותנים להם סמי שינה והרגעה. לפעמים קושרים אותם והם מפתחים פצעי לחץ שעלולים להזדהם. יש גם ששוכבים שעות ארוכות בלי שמהפכים אותם. ולא נדבר על ריח צואה שנודף משם, ועל פחי אשפה שלא מרוקנים. צחנה נוראה.
כמובן יש גם מטפלים הגונים ומסורים, אך הם קורסים תחת העמל בגלל מעוט כח אדם.
לפעמים יש קשיש שמקיא, אך לוקח זמן עד שמנקים, ובינתיים ראשו בתוך הקיא.
כמובן, אין פעילות, אין שיחות, שעמעום מות. הקשישים מוטלים חסרי מעש. אמנם, לפעמים יש טיול. אך מהו טיול? מוציאים אותו על יד מיכל אשפה מסריחה, ואחרי זמן קצר, מחזירים אותו פנימה. טיול בצחנה.
שמא תאמרו: כיצד המשפחה מאפשרת זאת? אולי הם רשעים שלא אכפת להם. אולי הם עניים שלא יכולים להרשות לעצמם בית אבות יוקרתי, או לשלם לעובדת פרטית נוספת צמודה. הכסף יענה את הכל. גם ככה, זה יקר.
ואיני רוצה להזכיר את המילים הגסות הנוראות שהצוות זורק לעבר הקשישים, כי אפילו הנייר לא יסבול אותם.
בסיכום: רבים שם בוכים. רבים אומרים: "אנחנו רק מחכים פה למוות".
ועוד פעם, יש גם מטפלות צדיקות ומסורות, עובדות עבודה קשה במסירות רבה. ד' ישלם להם שכרם.
כי יש לדעת, על פי רוב, חייו של זקנן אינם גן עדן. נכון שהוא צבר נסיון חיים, אבל היה מעדיף להיות צעיר. יש לו קמטים בפנים ובאישיות. הוא זוכר בנוסטלגיה את העבר. על פי רוב, יש לו סבל בגוף ובנפש.
כותב מרן הרב קוק ,על מחשבה "שתשים את מרכזה רק בצעירים, שהחיים החומריים משחקים לפניהם בכל מהתלותיהם ושגיוניהם, וזקנים לא יוכלו לקחת בהם חלק אמיץ, כי אם ברצון עשוי ובלב מיואש. וכך היא המדה היונית להביט על הזקנים במבט בוז, כדברי אריסטו בריטוריקה" (אורות הקודש ג קפ).
ואנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה אומרים: "ונגד זקניו כבוד", ואנחנו אומרים "לפני שיבה תקום". ואנחנו מתפללים: "אל תשליכנו לעת זקנה".
קורא יקר, בזמנך הפנוי אנא כבד זקנים. ויש לך הרבה זמן פנוי. בקר זקנים בבתי אבות, גם אם אינם סבא וסבתא שלך. התעניין, בקש מהם שידברו על עצמם, על ילדותם, על חייהם. שאל אם הם זקוקים למשהו. ספר להם דברים מעניינים.
ואם אתה חבר כנסת, עשה משהו למענם, גם אם אינם מצביעים עבורך. וד' יברך אותך.