קראתי הבוקר את הפוסט המטלטל של יובל דיין וכאבה לי הבטן. למה כאבה לי הבטן? מהפחד.
הפחד לקום בוקר אחד ולהרגיש שאני לא במקום הנכון. חזרה בתשובה היא כמו להתאהב. אתה לא משגיח ופתאום הופ! הבורא גנב אותך.
אתה ראית אותו. אתה מוכן להישבע. אתה מסתובב ברחוב כמה מילימטרים מעל הקרקע לפעמים גם כמה סנטימטרים טובים. אתה מסתכל על העולם ולא מבין למה אתה זכית ואיך כולם לא רואים את מה שכל כך ברור לך כמו שמש בצהרי היום. שיש מנהיג לבירה הזו. לא מבין איך זה קרה גם לך, שאיפה שהוא במסע הזה בדרך, מישהו שתל לך תולעת שמכרסמת אותך מבפנים ואומרת לך שיש אמת.
אחר כך יגיעו הכלים, התובנות, הבכי, הבושה, התשובה, חוסר האונים, העדר הידע, הרצון להשתלב, 400 התתי מגזרים, 900 הפסקים, השו״תים, ההתלבטות לאן אתה שייך, ההבנה שאתה לא שייך לאף מקום, התיסכול והחושך. החושך שהבורא שכל כך אהבת מסתתר ממך ומתחיל לשחק איתך במחבואים. נעלם. ואם כבר מתגלה אז בעוולות, ביאוש, בכיעור. פתאום יש דתיים לא דתיים וחילונים יותר צדיקים מהרב שלך בכולל ואז אתה קולט. קולט שאותה תולעת שאכלה בך את ספק חילוניותך מכרסמת ונוגסת עכשיו בדתי שאתה. ואתה לא שם. ולא פה. אתה איננו. אתה יתוש קטן מזמזם שנלחם באריה כביר חד שיניים של יצרך הרע.
יובל דיין, פתאום זה נגמר לוצילום: פלאש 90, מרים אליסטר
להיות בעל תשובה זה להכיר את הסיכסוך מבפנים. להתבונן בּשיפלוּת אל היצרים שבך ולהוריד עוד קצת את הראש. אין לי מה לומר ליובל. מי שגנב אותו אליו שולח אותו לסיבוב נוסף. זה לא תלוי בנו להתאהב, וכנראה שנורא העלילה רבת הגוונים הזו אחראי גם על הרגעים בהם זה נגמר. אז הבוקר בתוך כאב הבטן והפחד התפללתי, אבא אל תעזוב אותי אף פעם. שלא אשכח את הסיכסוך הזה. שלא אפסיק להכיר תודה על זה שאני עדיין פה. זו מלחמה על הרגע. יום יום. שעה שעה. ולפעמים יש נפילות שניראות כמו נצח. חסרות תקומה. עזור לי לא להאמין להן, לעצמי, לנצח כל רגע מחדש.