השכול ואני מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות ולסייע למשפחות הללו

התיישבתי לכתוב את הטור הזה בלב כבד. 12 שנים עברו מאסון הכרמל, ואף פעם לא הרגשתי שלבקר את הממסד או לדרוש ממנו בזעם, יוליד תוצאות. רונן אחי נספה באסון, על הר הכרמל, ומאז, משפחתי ואני לא שבנו להיות אותו הדבר. החיים המשיכו, אבל בלב תמיד נשארה התחושה, שחייו -לא. 

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושא"השכול האזרחי לא מקבל מקום בציבוריות הישראלית"

  20/04/21 15:55

כשנפטר, נכנסנו למשפחת השכול הלאומי של שירותי כוחות הביטחון ונולדנו למציאות חדשה. נבחרי ציבור הגיעו לבקרנו, כתבו עלינו בכל מקום, הנציחו את רונן ז"ל, כתבו על אחי וחבריו שהם גיבורים. אבל שום דבר מזה לא הוביל, עבורי, לשינוי מהותי. עד שהכרתי את עמותת "יקיר לי". 

את פיני רבינוביץ ועמותת "יקיר לי" הכרתי לפני שנה וחצי במסגרת פרויקט של היחידה למעורבות חברתית במכללה האקדמית אשקלון בשיתוף מפעל הפיס. התוודעתי לאדם המיוחד הזה, ולצוות המתנדבים שלו, שהכניסו אותי ללבם וגם למשפחה אחרת: משפחת "השכול האזרחי". הבנתי שהמשפחות הללו, להבדיל מהמשפחות שאיבדו את יקיריהן מפעולות איבה או במלחמות, לא זכאיות לשום דבר מהמדינה, ולא מוכרות על ידי המדינה כמשפחות שכול. 

השבר בפניהם של ההורים והאחים התמלא במעט נחת

למה, בעצם? אב שקבר את ילדו הוא לא אב שכול? אח שקבר את אחותו הצעירה הוא לא אח שכול? האם חיי אדם שניטלו בתאונה או ממחלה, אינם חיים שלמים ומלאים, כפי שחיו אחרים? הבנתי מאוד מהר, שיש לי שליחות ומטרה. באמצעות פיני, ואושרת עמר, מנהלת היחידה למעורבות חברתית של המכללה האקדמית אשקלון, התוודעתי לעשרות סיפורים של משפחות שאיבדו את יקיריהן בגיל צעיר ממחלות או נסיבות טרגיות והחלטתי לסייע להם ולהצטרף למיזם ההנצחה "ברק בעיניים" (ע"ש ברק דגורקר ז"ל) אספנו חומרים, ראיינו את בני המשפחה, ובנינו לכל ילד שנהרג או נפטר- אתר הנצחה משלו. 

מיכה פרץ צילום: ללא

השבר בפניהם של ההורים והאחים התמלא במעט נחת: אי שם יהיה חקוק שמו של יקירם שנפטר, ואנשים יוכלו להיכנס לאתר ולזכור אותו, כמעט בדיוק כמו שהם זוכרים אותו. נתקלתי במשפחות, שלמרות גילו הצעיר של ילדם שהלך לעולמו, סיפרו סיפורים שיכולים למלא עמודים שלמים: מה אהב לאכול, מה הצחיק אותו, מה אהב ללבוש, מה היה מרגיז אותו, מה היה גורם לו לאושר, מי היו חבריו, איפה אהב לטייל, איזה תלמיד הוא היה ועוד, ועוד. עולם שלם. 

אבל המשפחות הללו לא זוכות להכרה. כשהמוות נכנס למשפחה, נכנס גם עו"ס מלווה, אבל בדרך נשכחים בני המשפחה. אף אחד לא חושב על יום האזכרה של יקירם שכבר אינו. אף אחד לא שולח אותם לטיפול אמיתי. אין פה שום מעגלי תמיכה. אין "משפחה" חדשה שאתה נכנס אליה. ולרוב, גם אין הנצחה. אתה נשאר לבד. אתה והכאב, ותמיד מחפש אוזן קשבת על מנת לפרוק ולספר מה היה איך היה תחושות וכו'.

מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות ולסייע למשפחות הללו

עמותת "יקיר לי" בנתה מערך שלם של תמיכה למען המשפחות הללו, והכל מתרומות לעמותה וליבם הטוב של המתנדבים. העמותה מכשירה בכל שנה עשרות מתנדבים, כדי שידעו להיכנס למשפחות במסגרת מיזם "היום השמיני"- היום הכי קשה של אחרי השבעה, שבו המשפחות נותרות מיותמות ולבד, ובכך מסייעת למשפחה לעבור את התהליך הרגשי הקשה של התמודדות עם אובדן. אבל עמותה אחת זה לא מספיק.

מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות ולסייע למשפחות הללו, הורה שאיבד ילד זה הדבר הכי נורא שיכול להיות. כך לא צריכים להיות פני הדברים. זה לא דבר טבעי שהורה קובר ילד, לא חשוב מה הנסיבות. אין אדם במדינת ישראל שלא איבד אדם קרוב- מכל סיבה שהיא. אם הכאב והאובדן לא מטופלים כראוי, אנחנו יוצרים כאן חברה לא מתפקדת. השקיעו בטיפול ושיקום של הורים ואחים שאיבדו את יקיריהם והראו להם שאיכפת לכם. הצוואה הבלתי כתובה של אחי, רונן פרץ ז"ל, היא ללא ספק הזכות לחיות את החיים עד הסוף ולא רק לראות את חצי הכוס המלאה אלה למלא את חצי הכוס הריקה. 

הכותב הוא סטודנט פעיל במיזם "ברק בעיניים", של היחידה למעורבות חברתית, המכללה האקדמית אשקלון בשיתוף מרכז לצעירים אשקלון, "מפעל הפיס"  ועמותת  "יקיר לי".