שלושים שנה למלחמת יום הכיפורים. בימים אלו כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו, מוכרח לחשוף, לרגל המאורע, מחדל או שניים מהמלחמה הנוראה ההיא. אבל למרות מחדליה, והשבר הגדול שבא בעקבותיה, בסופו של דבר, מלחמת יום הכיפורים, היא מלחמה נוספת במערכות ישראל, עם עיטורי גבורה, מופת, ועוז, עם אותות מלחמה ללוחמים, עם מורשת קרב מפוארת יותר או פחות, ובסוף, גם עם הכרעה וניצחון.
שלוש שנים למלחמת אוסלו. מלחמה שונה לגמרי, בכל מובן. מלחמה שאפילו שם מוסכם אין לה, ושרוב ההרוגים בה הם אזרחים. מלחמה שאלו שחרפו נפשם בפרקיה, לא יזכו כנראה לקבל עיטורי גבורה ומופת. לא שולי הר מלך הי"ד, שמסר את נפשו על חיזוק היישוב חומש ונרצח בדרך אלון, לא נעם אפטר הי"ד שסגר את דלת המטבח הטבוח בישיבת עותניאל כדי להגן על חבריו בחדר האוכל, לא אריק בקר הי"ד שרץ להסתער על המחבלים שחדרו ליישובו אדורה, וגם לא אורנה ודוד מימרן יבל"א שנאבקו עם מחבל בחדר השינה שבביתם באיתמר. הם ורבים נוספים, יישארו גיבורי מלחמה בלי מדים ובלי תעודות ועיטורים. למלחמה הזאת גם אין אות. אם היה אות למלחמה הזאת הייתי עונד אותו על בגדיהם של כל מתיישבי יש"ע, גברים, נשים וילדים, שנמצאים בחזית המלחמה הזאת ויוצאים כל בוקר מחדש לקרב עיקש על שגרת יומם.
זאת מלחמה בלי התחלה. מתי בעצם היא פרצה?, האם לפני שלוש שנים ביום הדין, או אולי לפני עשר שנים כשנחתם ההסכם האומלל, שאף אחת מהנפשות הפועלות ללידתו, עדיין לא עמדה עליו לדין?. ותסלחו לי, אבל איך מסתיימת מלחמה כזאת?, כבר נתנו לצה"ל לנצח, כבר חתמנו על הסכמי הפסקת אש שלא היו שווים את הדף עליהם נחתמו, וכבר כבשנו מחדש כמעט הכל, ונסוגנו, ושוב כבשנו. מה עוד תבקשי מאתנו מלחמה?. אמנם גילינו כמה דברים חשובים בזכות המלחמה הזאת, על אויבינו, ויותר חשוב מכך - על עצמנו, אבל כל הברורים הטובים שצמחו לנו ממנה עדיין לא משנים את העובדה שהיא מלחמה, וכמו כל מלחמה אחרת היא מוזכרת ברשימת הגזרות הרעות שבימי הדין אנו מתפללים להסרתן.
תכלה שנה וקללותיה, ושתכלה כבר המלחמה הזאת.