בשבוע שעבר, למדנו להכיר את ספיר סבאח, תלמידה ב"אורט" קרית טבעון. היא הלינה על המורה שלה לאזרחות שהתבטא נגד חיילי צה"ל, אז הוא לכאורה טען כי צה"ל אינו הצבא המוסרי בעולם. בעקבות הפצת הסיפור בתקשורת(ואולי דווקא בפייסבוק של בן ארי) נדרש גם משרד החינוך והנהלת אורט. מיד קמו כל הליברלים ודרשו את לשמור על חופש הביטוי האקדמי, את זכותו לבטא את דעותיו כנגד צה"ל.
עד כאן הכל היה בסדר, אפילו ישראל שירן, מורה שפוטר בגלל רדיפה פוליטית ונעמד לצידו. ואז הגיע ראיון מדהים בערוץ 2, בוא אירחו עמית סגל וליאור פרידמן את חברו של ורטה, רם כהן, מנהל בית הספר התיכון ע"ש אלתרמן בתל אביב.
כהן התיישב בגו זקוף, אינו מתיירא ואינו פוחד לומר את דעתו. כהן עצמו קרא בעבר להצביע לחד"ש ולמרצ, וגם הביע את דעותיו נגד הכיבוש. לגיטימי? אולי. זה אותו כהן שהודה שיתקשה להעסיק מורה מתפוח שתלמד אזרחות. כסגל שואל אותו על הצביעות בין דרישתו לשמור על חופש הביטוי של חברו ורטה ובין רוחל מתפוח, הוא משיב בפשטות: "אני אומר לך בכנות רבה... אני מאוד אתקשה להעסיק אותה. אדם שעצם קיומו ומגוריו הם על חשבון אוכלוסייה פגיעה..". כשהמראיינים מקשים עליו עוד - הוא מבהיר: "היישוב המסוים הזה אינו נכלל ברשימת היישובים שמדינת ישראל אינה צריכה אותם... תפוח, או יצהר, או בית אל, או שילה תקועים כמו עצם בגרון של אוכלוסייה פלשתינית...".
לאורך כל הראיון אנחנו רואים מוטיב חוזר בין דבריו של כהן. דה לגיטימציה מוחלטת למי שאינו מסכים איתו, הוא רואה את המתנחלים כאכזריים ברמה המוסרית, תוך כדי שהוא מזלזל באינטליגנציה של כולנו, כשאין לו בעיה להודות בחוסר העקביות הרציונלית שלו.
מקרה נוסף שהגיע השבוע הוא החרם הזכור לטוב של אחינועם ניני. כזכור, זכאית לקבל את פרס אקו"ם בסך עשרת אלפים שקלים, אך היות ואריאל זילבר, שחצה את הקווים אל עבר הימין הקיצוני, היא בוחרת שלא לעשות זאת. "הבחירה להעניק לאריאל זילבר פרס מפעל חיים הינה הפניית עורף לאחריות ציבורית", היא כותבת יחד עם שותפה המוזיקלי. "שלא כמו בהליך בחירות דמוקרטי, בו הציבור זכאי להיחשף למגוון הדעות והעמדות ומתוכן הוא בוחר את מנהיגיו על פי שיפוטו, במקרה של אריאל זילבר ה'ממסד' עצמו כבר בחר, חגג, אישר, טיהר ולא ביקש הבהרות או התנצלויות. לציבור לא נותר אלא להריע ולאמץ בחום
""אפשר וצריך לשאול, האם בקרב מעגלים רבי השפעה בתחומי התרבות יש מקום לביטוי של עמדות וערכים הומניסטיים בכלל? או שמא העמדה הפוסט מודרנית הביסה כליל את רוח החברה הליברלית ואת הזדהותם של אמנים בפומבי עם ערכיה? האם יש מקום לאמיל זולא שנלחם ב-1898 את מלחמתו של דרייפוס בישראל של 2014?
""איננו קוראים בשום אופן להחרים את אריאל זילבר האמן. יתרה מזו, היינו רוצים להאמין שהוא אכן ינצל את הבמה המכובדת שניתנה לו ויבהיר בפני הקהל מעט מן הדברים המיוחסים לו, ואולי גם יתנצל בפומבי בפני ההומואים, הערבים, היהודים החילונים, משפחת רבין, מדינת ישראל, 'פושעי אוסלו', צה"ל, עובדים זרים ושאר גויים.
"בשבוע בו הלכה לעולמה שולמית אלוני אנחנו הוגים במשנתה. אין אנו מצטטים את 'אני מאשים' של אמיל זולא, אלא מסתפקים ב'אנחנו מתביישים בשם הציבור' ומוותרים על קבלת הפרס למרות הערכתנו הרבה לאקו"ם".
אם לרוחל מתפוח עשה כהן עיוות מוסרי, מזילבר עשו דמון. הוא מנוגד לכל הערכים שבהם ניני ושותפה המוזיקלי מאמינים, ולכן הוא אינו ראוי להיות שותף באותה הבמה איתה. אז מה אם יש וועדה שמעניקה את פרס אקו"ם? החוש המוסרי של ניני מפותח ומתקדם יותר, לכן היא מחליטה אם הוא ראוי או לא, וזילבר - מה לעשות, לא ראוי.
ואם זה לא מספיק, אז מוזיקאי נוסף שסופג את נחת זרועו של אמת המוסר השמאלית הוא אהוד בנאי, שכידוע דווקא דוגל בפתרונות של יותר שיג ושיח. יובל בן עמי, הבן של(עודד), הגיב לחרם של ניני. גם הוא כמובן לא סופר את זילבר. "הרבה יותר נוח לי עם זילבר, שלא מופיע במעטפת של מיינסטרים. כולם יודעים שהוא התחלק על השכל. כולם יודעים שהוא מוזיקאי גדול. עם זה אפשר לחיות. אני מכבד את המהלך של אחינועם ניני, אבל לא הייתי נוהג כמוה".
אבל גם לו יש מה לומר, גם לו יש קו מוסרי שהוא מסרב לחצות אותו. "אנשים שמקדמים כיבוש והתעללות בקטע 'סבבה', ושאצלם קבלת הסטטוס קוו החולה היא חלק מיום יום בנאלי, כמו עידן רייכל, שמרבה מאוד להופיע בהתנחלויות בלי להביע שום עמדה פוליטית מפורשת, מפריעים לי הרבה יותר. הבעיה היא בהפיכת הכיבוש לא-פוליטי, לבלתי נראה". כמובן, כשיש סמכות כלשהי שמערערת על היכולת שלו לקבוע מה נכנס ומה לא - "כשהעורכת הציעה להשמיע שיר של אהוד בנאי מיד אחרי הופעתו בסוסיא, הודעתי לה 'לא בבית ספרנו'".
המקרה הזה שוב מראה איך הם רואים אותנו המתנחלים. תקועים כמו עצם בגרון, יוצרים מציאות שבלתי אפשרי להתנתק ממנה. או שאפשר לזלזל באינטילגינציה שלהם(זילבר) או שאפשר להוקיע אותם מוסרית(רייכל), או שאפשר להתעלם מהם לחלוטין(בנאי) במידת הצורך.
נחזור אל סבאח. בדיון פייסבוק שערך כתב ערוץ 2 אילן לוקאץ' על הפרשייה, התגלגל הדיון למחוזות ה"תקשורת השמאלנית". על כך השיב לוקאץ': "אני לא אתן לך רשימה שמית, מסיבות ברורות, אבל יש ימנים. כמובן שיש יותר שמאלנים, אבל זה בגלל שיש מיתאם בין איי-קיו לבין נטייה שמאלה, ובכירים בתקשורת נמצאים בדרך כלל מעל לממוצע".
מה שיוצא מכל המקרים הללו הוא שהשמאל רואה את הימין כעילג, אכזרי בצורה שאין כמוה, דמון של ממש, ובייחוד - לא שווה ערך לאנשי השמאל.
ואם כל זה לא הספיק, אז אחד מאבות התנועה המשיחית והאובססיבית הזאת החליט לפתוח פה. "אחים זה עניין של הגדרה, המתנחלים הם לא אחים שלי. האחים שלי הם אנשים שיש בינינו לשון משותפת, ובעיקר ומה שהכי חשוב בעייני זה שיש לנו ערכים משותפים. האחווה הדמית, הדם היהודי, אני לא מאמין בזה", אמר יוסי שריד לגלי ישראל.
"אין דבר כזה מדינה יהודית, מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, אני מקבל את המושג של הרצל 'מדינת היהודים'".
בימים בהם הימין מוביל את המשא ומתן על ירושלים, כשהמפלגה הדתית בקואליציה משלימה עם ערעור מוחלט של ערכי המשפחה, בימים בהם פניה של ההתיישבות מוכתמת בצבעים שחורים, הגיע הזמן להבין ולהפנים את שיטות השמאל. לא לנהוג באלימות, לא לקבוע עובדות בשטח, אלא לקחת את כינוי הגנאי שהם הדביקו לנו בשתי ידיים ולומר בקול גדול: אנו אדוני הארץ. כל טיעון שמאלי ראוי לערעור. כל ערך שמאלי הוא מעוות מוסרית. כל איש שתומך בערכי השמאל, תומך בהפיכת העיוות לנורמה. אנחנו במלחמת תרבות, הגיעה הזמן שנפעל בהתאם.
עקיבא לם הוא כתב ב'שביעי' ובעל הבלוג 'קצת על הרבה'.