מי ניצח במבצע צוק איתן?

השאלה הנשאלת היום בפי כל היא האם נצחנו או הפסדנו במבצע צוק איתן.

ובכן, צודק הרמטכ"ל. אם מעמידים את צה"ל מול חמאס, הרי שאין שום ספק שצה"ל הכה את חמאס מכה נצחת, והלם בו מהלומה חזקה מאד.

צודקים גם כל הישראלים המתבדחים על כך שבבונקר של חמאס שלחו את זה שנשארו לו שתי אצבעות, להוציא את אצבעותיו דרך החלון של הבונקר ולסמן וי. התיאור הזה הולם בהחלט את תוצאות המלחמה, אם מעמידים את צה"ל מול חמאס ושואלים מי ניצח.

אלא שכל זה, כאמור, רק אם מעמידים את צה"ל מול חמאס. אבל למה להעמיד את צה"ל מול חמאס?

למה לא היית צה"ל

אמר ר' זושא מאניפולי, שבעולם הבא לא ישאלו אותו למה לא היית משה רבנו. ישאלו אותו למה לא היית זושא.

ואף אני האזרח, עומד מול ראש הממשלה והרמטכ"ל, ואני לא שואל אותם למה לא הייתם חמאס (או למה הייתם יותר טובים מחמאס). אני שואל אותם למה לא הייתם צה"ל.

אז נכון, הכיתם את החמאס מכה נצחת. וזה נורא מצחיק שהחמאסניק עם שתי האצבעות מסמן וי דרך החלון. הכל נכון והכל מצחיק. אבל התוצאה היא שבעוד כמה שנים נצטרך לעמוד שוב מול החמאס, או מול ארגון טרור אחר, ולהתחיל את הכל מהתחלה.

והחמאסניק המצחיק הזה עם שתי האצבעות, יצחק עלינו בכל פה.

שלב המשא ומתן

וכעת אנו בשלב המשא ומתן. אבל כידוע, המשא ומתן הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה, והמלחמה היא חלק בלתי נפרד מהמשא ומתן. המלחמה היא חלק בלתי נפרד מהמשא ומתן, כי כחו של כל צד במו"מ נובע מההישגים שהשיג בשטח. והמו"מ הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה, כי אם השגנו הישגים במלחמה וויתרנו עליהם במו"מ - מה עשינו? בשביל מה השגנו מה שהשגנו?

כעת הארגונים הערביים יושבים בקהיר ודנים בשאלה מה צריך לדרוש מישראל תמורת הפסקת אש. כלומר: תמורת זה שישראל לא תגיב על הרקטות שעפות משום מה מרצועת עזה.

שהרי לכולם ברור שיהיו רקטות. אין מה לעשות נגד תופעת טבע.

תופעת טבע הוא שישראל לא תגיב על גשם הרקטות, כי היא לא תרצה להרוס את הפסקת האש שהושגה בעמל כה רב.

ואם למרות ההישגים בשטח, מי שעמל על הפסקת האש הם אנחנו, ולא החמאסניק בעל שתי האצבעות, אז כנראה בכל זאת הוא ניצח.

מה רע?

מה רע? שואל הישראלי הנאור. תנו לחמאסניק להרגיש שהוא ניצח. הלא אנו יודעים שהוא הפסיד. אז בשביל מה אנחנו צריכים שהוא גם ירגיש את זה? אדרבה, אומר הישראלי הנאור: הפרימיטיבי המצחיק הזה צריך כבוד? תנו לו, שיחשוב שהוא ניצח, יניף את שתי אצבעותיו באויר, ויסכים להפסיק את האש. (הרי הפרימיטיבי הזה רודף כבוד, והוא לא יסכים להפסיק את האש אם הוא לא ירגיש שנצח).

אז זה בדיוק העניין. זה בדיוק מה שהוא צריך בשביל שיוכל לעמוד מולנו עוד כמה שנים, חזק וחמוש.

אם הוא יצא מהמלחמה מובס ומושפל, לא תהיה לו מוטיבציה לעוד מלחמה. אבל אם הוא יצא בכבוד ובתחושת נצחון, הוא יוכל לספר לכל חייליו ולמיליון אזרחיו, שאמנם סבלנו קצת במשך חודש, אבל זה משתלם, בסוף ניצחנו. אז הבה נתחזק לקראת המלחמה הבאה. לערבים יש נשימה ארוכה וסבלנות (עובדה שאנו אלה שאיבדו את הסבלנות וחתרו להפסקת אש, לא הם), ולא אכפת להם לסבול כמה חודשים, כל עוד הם רואים לנגד עיניהם את התקוה לנצח את ישראל בעתיד.

אז מה לעשות?

קודם כל, לא למצמץ ראשונים. לפתח סבלנות, ולחכות שהחמאס ישבר ויתחנן להפסקת אש בתנאים שלנו.

כל עוד אנחנו אלה שמחכים בקוצר רוח להפסקת אש - אנחנו נפסיד.

ועם סבלנות אפשר לעשות את זה. אפשר להטיל מצור מוחלט על הרצועה, במשך שנה-שנתים, לא להעביר לא אוכל, לא מים, לא חשמל. (אם הם יהיו ממש נחמדים נסכים להעביר להם תרופות, אבל לא כי מגיע להם אלא סתם כי אנחנו נחמדים). עד שמיליון אזרחים רעבים יצורו על הבונקר של חמאס וידרשו להכנע.

כמה זמן זה יקח? הערבים בודאי יטענו שאפילו עשר שנים לא ישברו אותם. בפעל, יש להניח שהם כן ישָברו, בזמן הרבה יותר קצר מעשר שנים, אם כי הרבה יותר ארוך מחודש (שזה כנראה אורך הסבלנות הישראלי).

טוענים שזה לא מוסרי? למה? מלחמה שבה נהרגים 50 חיילי צה"ל וכמה מאות או אלפים ערבים היא יותר מוסרית?! לא נראה לי.

וחוץ מזה, כנראה שבסוף לא תהיה ברירה ונצטרך לחזור לשלוט שם, כמו שהיה עד לפני 20 שנה. נכון, זה היה נורא מעצבן, זרקו עלינו אבנים. אוי לאותה בושה.