חוסר אונים
בעולם כולו, ובארצנו בפרט, חיים רבים מן האנשים בפחד מתמיד – פחד הגיוני ומוצדק מפני הלא-נודע, מפני הפיגוע הבא; פיגוע שיכול לקרות בכל מקום, לפגוע בכל אחד, וללבוש צורות רבות – החל ביריות, מכוניות תופת או חדירה, וכלה במעטפה תמימה.
בחיים שכאלה, סדר היום נקבע על-פי תחזיות קודרות ותרחישים אפשריים, באופן שיותיר את הסיכוי הגדול ביותר לחיות. "אלה הם חיינו בזמן האחרון – יכול להיות יותר טוב, ויכול גם לבוא אסון".
פחד וכוחות ההישרדות הנולדים ממנו, הם כוחות טבעיים וחזקים מאוד אצל כל אדם. כל אחד רוצה לחיות, ומוכן לעשות הרבה כדי להציל את עצמו מסכנה. ולמרבה הפלא, למרות הפחד והסכנה, אורחות חיינו לא השתנו, ואף לא אופני המחשבה בצורה אמיתית. העם לא יצא לרחובות ואנשים לא קמו על רגליהם האחוריות. רובנו מיואשים וכועסים, אך לא עושים שום דבר.
הסיבה הפשוטה לדבר היא, שאף אחד לא יודע מה לעשות! אמנם, רבים יודעים לומר שאילו הם היו ראש-הממשלה או לפחות הרמטכ"ל, הכל מזמן כבר היה נראה אחרת. כל אחד והנאום שלו, כל אחד והתוכנית שלו. אך בסופו של דבר, משהו ממשי לא נעשה, וחוסר האונים רק גובר.
המערכה על ארץ-ישראל
בציבור הדתי-לאומי בכלל, ובקרב תושבי יש"ע בפרט, ישנה דוקא הנחה שיש עמה תקווה. תפיסת העולם הנשמעת פעמים רבות מפי מנהיגי ורבני ציבור זה היא, כי עוד יבוא היום והציבור יתפכח, מתי שהוא יפקחו כולם את העיניים מעצמם ויראו את האמת.
מראשית תנועת ההתיישבות ביש"ע, ובעיקר בעשור האחרון, השמיעו באזנינו פעמים רבות – בהפגנות, שיעורים ודרשות – כי עכשיו אנו במערכה על ארץ ישראל. במערכה זו, ההתיישבות והאחיזה האיתנה בארץ, הם אלו שישנו את פני האומה, ויביאו לנצחון.
בשנה האחרונה בפרט, חזרו האמירות כי עכשיו הוא "הבירור האחרון של נקודת המהות והשורש, ירושלים, משמעות חיינו" וכו', וכי העמידה האיתנה של הציבור ביש"ע תקרין ותשפיע על העם כולו. עמדת הבסיס היתה ש"העם חזק", ובסופו של חשבון הציבור בישראל יהיה מוכן להקרא אל הדגל, ולעמוד מאחורי ה"מתנחלים" ומאבקם.
נכון אמנם, שבד בבד עם כל הנ"ל נשמעו אמירות ואף נעשו פעולות שמטרתן לטפל בבעיות של העם בישראל. אך באופן כללי, כובד המשקל הושם על המאבק לשלימות הארץ דוקא.
העם לא חזק
נראה, כי חוסר האונים המורגש בעם בעקבות המצב, וחוסר המעש שבא בעקבותיו, אינם תולדה של אי ידיעת הפתרון, אלא של חוסר היכולת לקבלו. ברור לכל, שצריך לחסל לחלוטין את הטרור ואת כל העומדים בראשו. הבעיה האמיתית היא, שהעם איננו חזק. הציבור הישראלי איננו מוכן כרגע לשאת בתוצאות של פתרון כזה.
פתרון אמיתי ברמה הצבאית, יגרור אחריו הרעה משמעותית באיכות החיים, ואולי גם מלחמה לא קצרה. אבל הדאגה העיקרית של הישראלי הממוצע כיום, איננה למצב האומה ואף לא למצב המפלגה. העם שלנו דואג בעיקר כיצד יגמור את החודש, ואם יוכל להרויח עוד כמה גרושים. רכב חדש או חופשה בחו"ל הינם משאת נפש של רוב הישראלים.
במצב כזה מנהיגי העם אינם מוצאים סיבה כואבת דיה, שתצדיק יציאה למלחמה ופגיעה ברמת החיים. הפער בין השקפת העולם והתרבות של רוב הציבור לעולמם הממשי, הוא גדול מדי. זו עובדה מצערת, אך זו האמת.
והצער גובר בידיעה שבמידה רבה – "אשמים אנחנו", כיוון שהפער הזה הוא תוצאה של הריחוק שגזרנו על עצמנו. אי אפשר לדעת בוודאות, אך סביר להניח שאילו היו הרוחות מופנות לפעילות חינוכית בקרב העם, ואילו לא היתה הסתגרות בד' אמות של התנחלות, פני הדברים היו שונים בתכלית.
עלינו להבין, שהעם לא יהיה חזק, ואף לא יתפכח סתם כך, מעצמו. אסור לחכות לשעה גורלית ואסון ח"ו, שיעוררו את האנשים. שעה שכזאת אולי תעורר, אך לא תבטיח שינוי לאורך זמן. הגיע הזמן לשנות את צורת המחשבה.
הגיע הזמן להתחיל לטפל בבעיות האמיתיות, טיפול שינסה לפתור אותן ולתקנן, ולא לחכות שיפתרו מעצמן. עבודה כזו תדרוש מסירות רבה, ואולי גם שינוי מסגרות קיימות. אבל אחרי הכל, אין הדבר תלוי אלא בנו, וכל דרך אחרת לא תפתור דברים משרשם.